ישראל והעולם להיות ישראלי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

דוחפים אותנו חזק

אנחנו יושבים עם ידידי ז’אק ואני מאזין לסיפור שלו.
ז’אק לא התכוון לעזוב את צרפת לשום מקום.
יליד פריז, צרפתי אמתי, אומנם יהודי.
לז’אק ולאשתו אדל, היו שלושה ילדים.
אחד מהם, לזר, גדל ועלה לישראל כדי לשרת בצבא.

כשהחלה מלחמה הבחור נשלח לעזה ואז הוא התקשר להוריו והודיע שהוא נפצע קל ונמצא בבית חולים “סורוקה”.
בבית התחילה פאניקה. אדל אמרה לז’אק, “לך לשם ואל תחזור בלי הבן שלנו”.
כאשר ז’אק הגיע לשדה התעופה, התברר כי הטיסות לישראל בוטלו ולא ידוע עד מתי.
– אני הולך לקופה, -מספר לי ז’אק, – אני מתחנן אליהם, אני אומר להם: חבר’ה, תמציאו משהו, אולי יש איזשהו צ’רטרים, אולי דרך ירדן?!
פתאום אני שומע, – לא תקבל כלום.
הנה הוא, עומד מולי, הצרפתי הזה, האם באמת הוא זה שאמר את זה?

– אתה אמרת את זה? – אני שואל.
– אני, – הוא עונה.
– למה אתה מתכוון, לא תקבל כלום? – אני שואל.
– זה אומר שתחכה.
– אני טס לבן שלי, – אני אומר.
– עוד יותר גרוע, – הוא עונה.
– הבן שלך רוצח, – אני שומע את קולה של אישה. אני מסתובב, עומדת אישה, צרפתייה, ולידה בחור ערבי.
– מוות לרוצחים, – אומר הערבי ומחייך.
ופתאום אני שומע מימין, – הלוואי שתרגישו כמו שמרגישות האימהות של הילדים שרצחתם!
ורגע אחרי, שומע קולות משמאל, – לקחת את כולכם, ולשרוף!

הראש שלי מתחיל להסתובב, אני יודע, שמתקיים בעולם קמפיין נגד ישראל, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומע כזה דבר. אני רואה שני שוטרים הולכים לכיוונינו, אני צועק להם – אתם חייבים להתערב, הנבלות האלה הרגע איחלו מוות לבן שלי! – האם זה נכון? – הם שואלים. ואלה עונים להם, – כן, זה נכון, אנחנו לא מכחישים, אנחנו מאחלים מוות לבנו ולכל העם שלהם. כי הם רוצחים!

אתה יכול לתאר לעצמך? הם אומרים את זה בגלוי! מספר לי ז’אק. והשוטרים מושכים בכתפיים, – אין מה לעשות, אנו חיים במדינה דמוקרטית.
אני מסתכל סביב, – ממשיך ז’אק, – אני לא מבין כלום.
פתאום עיניי פוגשות את עיניו של בחור צעיר, אני מיד מזהה שזה אחד משלנו – יהודי. הוא מסיט את מבטו, תופס את החברה שלו ביד והולך. אחריו הולכים עוד שניים ואני מבין שהם כולם שמעו את זה ולא רוצים להתערב. ופתאום ממלא אותי כזה כעס! כזה רוגז!

ואז אני הולך לאחראי משמרת. אני מתפרץ למשרד שלו, אף אחד לא יכול לעצור אותי, אני צועק לו – איזה מין נבלות עובדים אצלך! והוא עונה לי בצורה רגועה, – אני במידה רבה מסכים איתם. אני מגדל את בני כצרפתי. ואז אני מבין שהאחראי הזה, גם הוא יהודי. והוא לא מסרב. הוא אומר – הבת שלי נשואה לאלג’ירי, בחור טוב. ובכלל, הוא אומר, תצא מהמשרד וחכה כמו כולם לטיסה שלך. אם היא תהיה, כמובן.
אני לא זוכר איך יצאתי מהמשרד, – אומר ז’אק, – לא יכולתי לדבר, אתה מאמין לי? לא יכולתי להוציא מילה. הייתי מושפל, גמור, מחוץ.
התיישבתי באיזו פינה והדבר הראשון שבו נזכרתי היו דבריו של המן. כי הרי מילדותי ידעתי בעל פה את מגילת אסתר. מיד נזכרתי: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין כל העמים בכל מלכותך” – זה כתוב עלינו, – חשבתי, “וכדאי למלך להשמידם” – קל להשמיד אותנו, – חשבתי, – בגלל שהם כל כך מפורדים ביניהם – ושונאים זה את זה, – הוספתי לעצמי.
חשבתי, – הרי זכרתי את זה בעל פה, מהילדות, אבל מעולם לא הרגשתי כמה שזו האמת המרה ועכשיו פתאום נתנו לי להרגיש שזה כתוב עלינו, היהודים!

השתתקתי לכל היומיים האלה.
יומיים חיכיתי למטוס. לא נסעתי הביתה, אמרתי לאדל שאני מפחד להחמיץ את הטיסה.
יצא לי לחשוב על הרבה דברים בשני הלילות האלה. על העובדה שאנחנו בכלל לא קרובים, שלהמן אין שום בעיה לתפוס ולחנוק את כולנו, אף אחד לא יתערב בשביל השני… הרגשה מרה מאוד, קשה להבין את זה
אבל לפתע הגיע מחשבה, זה היה בסוף הלילה השני, עלתה בי מחשבה שהפכה אותי. חשבתי פתאום – ומה אני בכלל?! במה אני שונה מהם מהיהודים האלה? הרגשתי נורא. אפילו התחלתי להסתכל סביב אם מישהו רואה אותי. הגעתי ללב העניין.

מצאתי את הנבלה הזה בתוכי! פתאום הרגשתי אותו כל כך ברור! מסתבר שהוא חי בתוכי כל הזמן הזה. הוא זה שרצה להשמיד את היהודים שבתוכי, את כולם, כדי שלא יישאר מהם אף זכר! הוא היה חי בתוכי, ההמן הזה! פתאום הבנתי שאין לי מה להאשים את האחרים. הבנתי, שאני אפילו גרוע מהם!
נזכרתי בכל הפרטים של המקרה כאשר צעקתי על הבן שלי, כשהוא החליט לעזוב לישראל. צעקתי עליו – אתה לא הולך לשום מקום! צרפת היא המדינה שלך! והוא אמר לי, – אבא, תבין, היהודים צריכים להיות יחד. – אתה צרפתי! – צעקתי – מדוע אתה צריך את ה”ישראל” הזאת?!
והוא ענה לי, – אבא, לא יתנו לנו סתם כך להיות צרפתים! יחייבו אותנו להיות יהודים. בסוף נצטרך להיות יחד.

לא שמעתי אותו אז. הפניתי אליו עורף. בליבי קראתי לו בוגד. אתה יכול לתאר שלבן שלי קראתי בוגד?!
לא הושטתי יד, הלכתי לחדר אחר. בכל זה נזכרתי אז, בשדה התעופה, כשאני יושב בפינה, מזיע מהפחד והאמת שגילה לי המן שבי. כבר לא שנאתי אותו, לא. שנאתי את עצמי. לא יכולתי לישון, לא יכולתי לשמוע כלום, לא לראות, כמעט החמצתי את הטיסה שלי.

כשהגעתי לישראל רעדתי כמו שפן, כי הבנתי שאם משהו יקרה לילד שלי, זו תהיה אשמתי בלבד. הגעתי לבית חולים סורוקה, ופתאום התברר שבני נפצע בחזה וזו לא הייתה פציעה קלה כמו שהוא סיפר לנו. רצתי לחדרו, רגליי רעדו, חזרתי שוב ושוב – סלח לי, בן, סלח לי! אבל כשנכנסתי, הוא הושיט לי את ידיו ראשון, כה חיוור, סורר. הילד האהוב שלי בכה. הגיבור הזה מגבעתי, הוא בכה כמו ילד.
הוא אמר לי, איך אני אחיה עכשיו, אבא?!.. – למה אתה אומר כך, בן, – חיבקתי אותו, והוא אומר לי, – אלון חילץ אותי, אבא, אבל אני לא הצלחתי להציל אותו.
התברר שחברו, אלון, סחב אותו מאה מטרים תחת אש, ובזמן שהוא סחב אותו, הוא נורה ברגליו, אבל המשיך לסחוב אותו בזחילה, ואז, ממש לפני הסוף, כשהם כמעט הגיעו, כשנשארו כמה מטרים, כדור פגע לו בראש. הוא הניח את ראשו המדמם על ראשו של לזר שלי. וכך הוא חיפה עליו עד הרגע האחרון.

מאז עבר הרבה זמן. כל משפחתו של ז’אק נמצאת כאן בישראל. לזר קרא לבנו הראשון אלון.
הוא גם לומד עכשיו רפואה, רוצה להיות מנתח.
ואביו, ז’אק, לומד איתי קבלה. והוא יודע שבלי המן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. בלי אנטישמים לא נוכל להתמודד עם עצמינו, לא. מה לעשות, כאלה נולדנו. הם לוחצים עלינו, מאחדים אותנו, מעוררים בנו שאלות שלא היו מתעוררות מעצמן, וזה בזכותם! השאלות – מי אנחנו ומה הזהות שלנו? למה הם כל כך שונאים אותנו? ומה הם דורשים מאתנו, הרי הם דורשים משהו- אז מה זה?!

וז’אק כבר מתחיל לגלות מה. שנחיה לא למען עצמינו, אלא למען אחרים, באחדות ולא במחלוקת, באהבה ולא בשנאה. לחיות כך וגם לעזור לאחרים להגיע לזה. אלה הם החיים שלנו, ואי אפשר לברוח מהם לשום מקום. וגם אם נרצה, לא יתנו לנו.

ולאחרונה התקשר לז’אק, קרוב משפחה מאמריקה והתחיל לספר מה קורה אצלם. בנו מסרב ללכת לאוניברסיטה, כי שם מעליבים אותו, בבית הקברות ציירו צלב קרס על קברו של אחיו, שברו את הזכוכיות במכוניתו, שעמדה ממש מול הבית, זה מה שטראמפ גרם..
וז’אק אומר לו: – מרסל, אתה זוכר, מה כתוב במגילת אסתר? היהודים, הם מפורדים, – אמר המן. – חלקם בעד מפלגת העבודה, חלקם בעד הרפובליקנים, עכשיו אתה יכול לתפוס אותם ולעשות כרצונך. אתה שומע אותי, מרסל?

מרסל לא שמע אותו, הוא ניתק את הטלפון. חבל.
דוחפים אותנו לאחדות, את כולנו. בכל מקום, אפילו באמריקה.
ז’אק ואני מבינים את זה, טוב היה אם גם מרסל יבין.