הרהורים נפש האדם סיפורים קצרים

הסערה של החיים

לפני 6 שנים בני-יורק התרחשה סערה בשם “סנדי”.
בדיוק באותו הזמן התרחש המקרה הזה, שגרם לי למחשבות רבות ולחששות.
הספר “סודות התורה” תורגם לאנגלית.
זה ספר שכתבתי בעקבות שיחות שלי עם מורי – מיכאל לייטמן.

נתתי את הספר לג’וזף, חבר אמריקאי ותיק שלי.
הוא טס לניו-יורק בענייני עבודה.
אמרתי לו:
– ג’וזף, לא יהיה לך גם ככה מה לעשות במשך 12 שעות. תקרא אותו?!
הוא נאנח. הוא לא קורא הרבה ספרים, במקצועו חשמלאי. נאנח אך לקח את הספר.
במטוס הוא הספיק לצפות בשני סרטי מתח עם סילבסטר סטאלון, ג’יימס בונד החדש וקומדיה רומנטית עם ג’וליה רוברטס. כמובן שאת הספר הוא לא קרא.

הוא הגיע לניו-יורק. לא היה לו מצב רוח לתקשר עם עמיתיו לעבודה ולכן הוא השתכן בדירה בת חדר אחד במנהטן (בזמנו חבר נתן לו מפתח).
הבית היה ריק כמעט לחלוטין, היה מתוכנן שם שיפוץ כללי.
היום הראשון של הועידה עבר בהצלחה – לפי דבריו.
השני – עוד יותר טוב, הוא נתן הרצאה על טכנולוגיות חדשות וכולם התרשמו לטובה.
ביום השלישי, הגיע לעיר טייפון בשם “סנדי”.

לסנדי, כזכור לכם, חיכו כולם.
אבל היא, סנדי, התעלתה על כל הציפיות.
היא התנהגה כאישה שלא היה לה מה לאבד.
היא עקרה מהאדמה עצים עם שורשיהם ו”הטיחה” אותם על מכוניות, בתים וחוטי חשמל.
אחד מהעצים האלו נחת ליד ביתו של ג’וזף וחסם את דלת הכניסה והחלון של דירתו.
בנוסף, גם החשמל נותק. כמובן שגם האינטרנט.

הוא לא הספיק להטעין את הטלפון הנייד שלו.
גם טלפון נייח היה בבית, אך הוא שימש כמאפרה.
– בהתחלה הכל היה כהרפתקה, – ג’וזף סיפר. – חייכתי בהתחלה, התפדחתי. ניסיתי לצאת מהדירה. הדלת לא נפתחה אפילו מילימטר. אחר כמה שעות התחלתי לחשוש. הרהרתי לעצמי: מי יודע שאני מתגורר בחור הזה?
– הבניין ריק לחלוטין, השיפוצניקים טרם התחילו בעבודתם, לבעל הדירה לא התקשרתי, את המפתחות הוא השאיר לי לפני שלוש שנים. אני לא נשוי, אין ילדים, אין כאן קרובי משפחה, גם לא חברים. אם אתה (הוא מתכוון אליי) תתקשר אליי, אז לאיפה תתקשר בדיוק?!

עם כל שעה חולפת, בדירה נהיה יותר ויותר קר. מצאתי לי קופסת גפרורים, – מספר ג’וזף.
– היו בה שני גפרורים. מצאתי גם שלוש קופסאות של שימורי טונה. אני לא יכול לסבול את הדג הזה. גם היה לי בקבוק וחצי של מים. זה הכל.
אכלתי ושכבתי לישון. התחלתי לחשוב כמה אשרוד. מה אם סנדי לא תירגע? התחזית חזתה 3 ימים. ומה אם ייקח יותר מזה?! עם המחשבות האלה התחלתי להירדם.

התעוררתי. דבר לא השתנה. אותה הדירה, אותו הקבר, אותה התקרה עם סימני רטיבות.
שומע את יללות הרוח מעבר לחלון. קר נורא!
אני מלביש על עצמי כל מה שאני מוצא.
פתאום אני חושב לעצמי, המחשבות רצות לי בראש, במאה ה-21, במרכז ניו-יורק קופא לו לא סתם אדם – אני קופא! אני!
רק לפני יומיים, הייתי אדם יציב, בטוח בעצמי, אירוני, חכם, ריאלי. זה הייתי אני?!
פתאום חשבתי לעצמי – צריך לקום. קום!
ומיד עוד מחשבה – בשביל מה?! אני אקפא למוות וזהו!
ברחתי אל תוך השינה.

ככה עשיתי במשך 3 ימים.. ישן בתקווה שאתעורר והכל יהיה שונה. שתפתח הדלת ויעמוד לו שם, בפתח, שוטר ניו-יורקי מחייך ויגיד לי ”בוקר טוב אדוני, אנחנו מתנצלים על האיחור”. ובידיו קערת מרק פול מהבילה. אני כל כך אוהב מרק פול.
התעוררתי.

אין שוטר, אין מרק.
צלילי הרוח מבחוץ לא פוסקים.
הרעב מחריד.
חשבתי לעצמי – 3 שנים איש לא היה בדירה הזו. את הגופה ימצאו רק בעקבות הריח כנראה.
יום שלישי, רביעי.. אני לא קם. אין כוחות, אין רצון. כל הזמן אני נוטה לישון. עייפות מפחידה.

ביום החמישי אני קופץ על הרגליים.
צץ לי רעיון אחד. אני לוקח ספרים, מאחד המדפים, ספרים עבים, יבשים, שם אותם על הרצפה ובעדינות מעביר גפרור על קופסת הגפרורים. הגפרור נדלק, הידיים רועדות. הנייר עולה באש מידית.
מיד המצב משתפר. מיד חוזרת התקווה, שמחת חיים.
בד בבד המחשבה, שאין הרבה ספרים כאן.

אני מחליט לפתוח את קופסת השימורים האחרונה. יושב ולועס.
מדי פעם אני מוסיף למדורה עוד איזה ספר.
פתאום אני רואה – פולקנר! (סופר אמריקאי) איך הוא הגיע לכאן?! למה ג’ון שמר אותו כאן?
ולפתע, אולי הודות לפולקנר הזה עולה בי עוד מחשבה:
“מהם החיים שלי?..”
מוזר..

”נו, מה הם החיים שלי?” חוזרת המחשבה.
“בשביל מה לי החיים, בשביל מה?”
אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו. זה כל כך מוזר.

“בשביל מה חיית ג’וזף?” הקול הזה דומה לשלי.
“תחשוב! יש לך מספיק זמן. השאלה פשוטה. כל עוד אתה בחיים, תנסה לענות”

לצלילי הרוח בחוץ, אני רואה את עצמי במראה.
נראה זוועה. ועוד השאלה הזו…אז אני יושב וחושב לי:
“אז מה עשיתי כל ימיי? במה האמנתי? מה אהבתי?.. על מה התבזבזו כל החיים שלי?
לא נשוי, לא רציתי להעמיס על עצמי. אין ילדים. חשבתי שהם יפריעו לי.
עבודה? יש. נו אז מה? אפשר לדחוף לתחת את כל הרעיונות הגדולים שלי”.

המשכתי לחשוב ועם כל מחשבה נהיה לי יותר עצוב..
“וחברים? הם אמתיים? אין אותם.. למה? לא הייתי צריך אותם כנראה.”

כעבור שעה, פולקנר נשרף כולו.
לקראת הבוקר אני מתחיל לשרוף איזה ספר עיון.
על המדפים לא נשאר דבר.
ג’וזף ממשיך:
– ואז שוב אני נזכר בך. לא ממש בך, אלה בספר שנתת לי.
זה כבר, תסלח לי, זה עוד 20 דקות של חום, לפחות. אני מוציא אותו מהשקית, מחזיק בידיים וחושב לעצמי, בכל זאת, אולי אני צריך לפתוח אותו, מתוך נימוס.
פתחתי.
על הדף הראשון כתוב: “קורא יקר, אם מעולם בחייך לא שאלתי בשביל מה נולדת, הספר הזה לא יעניין אותך”. נניח. ומה הלאה?

אני מדפדף.
ואז, הלייטמן שלך, פשוט הורג אותי! הורג!
ג’וזף משתתק, מהנהן בראשו ושותק. המבט שלו משוטט אי שם.
– נו, – אני אומר, – מה?
– אני קורא. בחזה שלי, כאן ממש, הדופק עולה עם כל מילה. כל מילה!
– אז התרגום, – אני אומר, -התרגום טוב?
– מה הקשר לתרגום?!.. אתה יודע מה זה, כשכל מילה נכנסת ממש לכאן? – הוא מצביע על הלב שלו.
– אני יודע. – עניתי, ובתוכי חשבתי “זה ג’וזף? לא יכול להיות!”

הוא לוחש:
– ואז הבנתי שזה מה שחיפשתי כל חיי.
“וזה הג’וזף הקר, חסר הרגשות!” – אני המום.

– ופתאום, – הוא אומר, – אתה לא תאמין, אבל אני מרגיש.. אני פיזית מרגיש – שמשהו מכסה אותי.
משהו חם, כמו שמיכת פוך, משהו קרוב, כאילו אימא מחבקת.
מעולם לא חוויתי משהו דומה לזה. אני מסתובב. יושב בחדר מואר, מאחורי שולחן.
מהחלון נמשכות אליי קרני השמש. היא זרחה לה פתאום.
זו לא אשליה, אני באותו החדר במנהטן, אבל ההרגשה…זו הרגשה של חגיגה!

אני מחייך. מדמיין שאני אתו שם.
– אני קורא, – ג’וזף ממשיך. – הוא כותב, הלייטמן שלך, שזה נקרא “גן עדן”. שהוא בתוכי. גם האדם בתוכי! זה בעצם הרצון שלי לתת לאחרים. לא לחשוב על עצמי!
זהו האדם.. ואני מרגיש את זה! ואת האישה שבתוכי – מרגיש. וגם מהו הנחש שבי..

אני שותק. מה אגיד לו?!
לפני התחלף הג’וזף הקר וההגיוני בחבר ממש רגשני.
והוא ממשיך ככה, בהתרוממות הרוח:
– החדר מואר. כל כך טוב לי! ואני קורא על המבול וסוף סוף מבין מה זה המבול!
זה כשהמחשבות על עצמי מציפות אותי – זהו המבול. ואני כל כך רוצה להתרומם מעליו.
ואני מבין פתאום מה עליי לעשות. ואז אני רואה את נח. הנה הוא – נח! בתוכי! זה רצון לאהוב, לתת.
לא לחשוב על עצמי! ואני אומר לעצמי “אתה באמת לא רואה? הנה הוא, נח! לך אחריו! לך!”
ואני הולך אחריו ואני שט מעל לפחד, מעל המבול!
ואני מרגיש – אני נמצא בתיבה.. אני בתיבה, שאי אפשר להטביע אותה.

ג’וזף משתתק. אני פוחד להרוס את השקט הזה, שותק כמו דג. מפחד אפילו למצמץ. והוא אומר לפתע:
– ואני מסתובב ומביט. שם מתחוללת לה סערה ואני כאן, מלפני מדורה. חם לי.
– בידיי ספר ובלב מחשבה גבוהה.
איני מפחד. טוב לי, אתה יודע? כמו שמעולם לא היה!

הוא מסיט את מבטו אליי.
– אני מלא בטחון וחם לי.
שנינו שתקנו. ככה ישבנו לא מעט זמן.
– אתה לא תאמין, – הוא המשיך, – לאחר כחצי שעה שמעתי חבטות חזקות בקיר. מצאו אותי!
אני מהנהן בראשי, מביע הבנה.
– אח”כ סיפרו לי, שמישהו ראה עשן שיצא מחריצים שהיו בדירה. ככה הם הבינו שיש מישהו בחור הזה. ובאו להציל אותי!

ג’וזף מסתכל עליי.
– אני חושב שכל זה לא היה סתם. – הוא ממשיך להביט בי.
– מה הכוונה? – אני שואל. – מה אתה מסתכל עליי ככה?
– אני, שמעולם לא האמנתי בניסים ונפלאות. אתה שומע?
– שומע.
– בדיוק כשסיימתי לקרוא את הספר… ממש תוך חצי שעה מצאו אותי.
שוב השתתק.

– מה אתה רוצה להגיד בזה? – שאלתי.
– אני נשבע, הכול היה ממש כפי שסיפרתי.
– אני מאמין לך.
– כמו בתיבה.
– מה הכוונה?
– באותו רגע כשהגעתי למחשבות הללו, אולי מתוך פחד, אולי בגלל הרעב, לא יודע, אבל הבנתי שישנה רק אהבה ונתינה, זה הכול. ושזה הכי חשוב, שאלה הם החיים! מיד נפתחו בפניי הדלתות.
הוא מהנהן בראשו לעברי ומחייך.

– ואז נולדתי..
– נולדת?
– כך כתוב שם: “ביום הראשון של החודש העשירי החלו לרדת מי המבול..”
– ואתה נולדת, – אני ממשיך את דבריו.
– נולדתי, – הוא חזר.

עמדנו לנו שם, אחד מול השני, קרובים.
– ואולי הסערה הזו, – המשיך ג’וזף, – הגיעה לניו-יורק רק בשביל שאקרא את הספר שלכם.. הרי אחרת לא הייתי קורא אותו…
– בוודאי, – אני משיב, – איך היה אפשר להכריח אותך אחרת?
שמתי לב לתגובה שלו ומיד סיימתי:
– צוחק, אני צוחק…
הוא עושה צעד לעברי, אנחנו מתחבקים ואני לא יודע אם אני באמת צוחק או שלא.

***

המשכנו לדבר עוד שעה או שעתיים.
הוא עזב נרגש.
התקשר כל יום.
כשנפגשנו, הוא סיפר בפליאה על גילויים חדשים ואז שבוע לא שמעתי ממנו.
אמר שיש לו עבודה דחופה. אחר כך נעלם לעוד חודש.
מתברר שהוא קיבל הצעה מאוד משתלמת.
פגשתי אותו לפני יומיים, במקרה. הוא אמר שהוא עמוס בעבודות. אמר שיתקשר אליי.
הוא לא התקשר.

דיברתי אחר כך עם המורה.
הוא אמר שלפעמים נותנים מתנה כזו לאדם, בתור מקדמה.
אבל, בשביל לשמור על האושר הזה, צריך ללמוד למסור אותו הלאה, לאחרים.
זו עבודה, כמובן, אבל זה אפשרי.
יתרה מכך, זה הכרחי.

תחשבו עליי מה שתרצו, אבל אני יודע שיום אחד אענה לטלפון ואשמע את קולו של ג’וזף.
והוא יגיד לי ”חזרתי”.