חגים ומועדים לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

לכבוד יום הזיכרון

במהלך המבצע “צוק איתן” כמעט בכל יום, נהרגו חברה צעירים – מדהימים, יפים.
הראו בטלוויזיה את התמונות שלהם, מחויכים, צעירים מאוד.
וכל כך כאב הלב, זה פשוט לא יאמן.
נינה ואני הרגשנו אותם כמו את הילדים שלנו. ממש כמו את הילדים, אתם יכולים להאמין?

והנה בוקר אחד מגיע הבן שלנו, אילושה, זה היה 21 ביולי, ומראה לנו מודעה בפייסבוק.
“זו בקשתנו”, כתוב שם, “אליכם, אוהדי קבוצת חיפה… שון כרמלי, שנהרג אתמול, היה חייל בודד ואנחנו לא רוצים שבהלוויה שלו לא יהיה אף אחד. תבואו לתת את הכבוד האחרון לגיבור שנהרג למען זה שאנחנו נוכל לחיות.”
– מה אתה מציע? – אני שואל את אילושה.
– אני מציע ללכת לשם. כי מה אם פתאום יבואו מעט אנשים? הוריו יגיעו מאמריקה, הם צריכים לראות שאהבו את שון,” – הוא אומר.
אהבתי את האופן שבו ענה אילושה, אפילו התרגשתי, ואמרתי:
– בוא נלך, בני היקר!
אז הלכנו. ההלוויה הייתה אמורה להתקיים באותו היום, באזור הצבאי של בית העלמין בחיפה.
גם נינה הייתה להוטה ללכת, אך לא הצליחה להשתחרר מהעבודה.

בדרך סוף סוף היה לי זמן לשוחח עם בני. מה קורה עם עבודת הדוקטורט שלו, מה שלום הנכדים שלי, בזמנים של כל התקיפות האוויריות ועל זה שלא קל עכשיו במדינה שלנו.
בסמוך לזיכרון יעקב, כשנשארו כשלושים דקות עד להגעה למקום, נוצר לפתע פקק.
פתאום בקושי זזים. אנחנו עצבניים, חושבים מה זה יכול להיות, אולי תאונה, אולי תיקונים בכביש, אחרת אין הסבר.

אחרי 15 דקות, הפקק גדל עוד יותר. אנחנו כמעט עומדים.
אנו רואים במכוניות מימין ומשמאל נהגים יותר ויותר צעירים.
אילושה מסתכל עליי ואומר:
– אבא, נראה לי…
– אבל זה לא יכול להיות, בן! – פרשתי ידיים.
והוא אמר לי:
– כנראה שכן.
הוא פותח את החלון ושואל את הבחורה ברכב הסמוך:
– לאן את נוסעת?
היא אומרת לו:
– להלוויה.
– ואתם?
– גם אנחנו.
מהצד שלי אני שואל את הבחור הצעיר, הנהג:
לאן אתם נוסעים?
– להלוויה.
איליה ואני מביטים זה בזה… ושותקים. וכך אנחנו נוסעים בשקט עד למקום ממש. כל אחד בציפייה לראות מה יהיה שם.

אנו מחנים את הרכב במרחק של 4 רחובות מבית הקברות. לא הייתה חניה יותר קרובה.
אנחנו מצליחים להגיע בדיוק בזמן. אבל מסתבר שהלוויה נדחית לעוד שעה, מכיוון שאנשים עדיין ממשיכים להגיע.
ובכן, מה אני אגיד לכם?! ים של אנשים – אתם מאמינים?! סביבות שלושים, אולי ארבעים אלף. וכולם עומדים בשקט.
אנו מביטים סביב… מי רק לא היה שם?! צעירים, קשישים, דתיים, ערסים עם עגילים, חיילים וחיילות, עם עיניים מלאות דמעות.
וכולם באו ללוות את הבחור הזה, שון.

ושם, רחוק, מלפנים, הוריו של שון, בקושי רואים אותם, אבל מרגישים איך הם, המסכנים, מסתכלים סביב, המומים!.. המומים! מהכמות המטורפת של האנשים, ואמיתיות המתרחש, והשתיקה הזו. שמרה מאוד עבורם, כן, אבל גם מאוד גבוהה!
והנה, מביאים אותו. הם נושאים אותו הרבה זמן. מעבירים אתו במין נחש כזה בינינו.
כולם עומדים, צפופים, כמו אנשים הקרובים ביותר – לא, אפילו יותר קרובים.
מישהו שותק, מישהו מתייפח בשקט, מישהו מנגב דמעות, ומישהו לא, תן להם לזרום.

אני לא זוכר צעקות או אנקות, אבל אני זוכר את המצב שלי בצורה מאוד מדויקת.
ההרגשה שהגב שלך מתקרר, שמרגישים גוש בגרון ודמעות בעיניים.
מכל מה שקורה.
וצמרמורת בכל הגוף…
מהשתיקה הזו שמעולם לא שמעתי כזאת בחיי.
אבל הכי חשוב – מהאחדות הזו.
אחדות מיוחדת מאוד!

בדקתי אז את הרגשותיי עם אילושה, הוא הרגיש אותו דבר.
לפנינו עמד העם שלנו. כמו שהוא באמת.
לא ימין או שמאל, לא לבנים או שחורים, עם כיפות או בלי כיפות – כולם מאוחדים!
התנגדויות זולות לא הפרידו אותנו.
הטרגדיה קילפה אותם מאתנו.
והתגלה האוצר הזה.

ואתה עומד באמצע כל זה וחושב: – ככה הייתי רוצה לחיות, ולא רק סתם לקבור ולהילחם, ככה!” חבר’ה, הרי חיינו כך פעם! הרי התכנסנו סביב האהבה הזו! חיינו באהבה לרענו, בנינו מקדשים…
אז לאן כל זה נעלם? איך הצלחנו לקבור כזה אושר?!

והנה כבר נשמע הקדיש.
לחשתי אותו עם כולם. הוא לא נשמע לי רועם כזה אלא גם, פנימי יותר.
ואז עוד הרבה זמן פשוט עמדנו, עמדנו ועמדנו, רצינו לשמר את כל זה בזיכרון.
אבל אתה לא יכול לעמוד ככה לנצח, התחלנו להתפזר.
התפזרנו בשקט. לא היו שום שיחות מיותרות.
אילושה ואני וגם שתקנו. יותר בגלל מה שחווינו.
נכנסנו לרכב.

– איך אתה? – שאלתי את אילושה.
– אני עדיין לא יכול להתאושש, – הוא אומר.
– גם אני.
– ראית את העיניים שלהם?
– כן, רק בעיניים הסתכלתי.
– איזה חבר’ה, הא?
– אין מילים.
וכך, בלי לומר מילה נסענו הביתה.
היה לנו על מה לחשוב.