כללי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

לנהל את הקשר בינינו

הייתי בן 21, מומחה צעיר.
אני מגיע לפי השיבוץ למפעל איז’ור – אחד הענקים בתחום של ההנדסה הכבדה. ספינת הדגל, 30 אלף עובדים, 120 בתי מלאכה.

כמה דאגתי לפני יום העבודה הראשון!
אחותי גיהצה לי את הבגדים, אז חייתי אצלה, ניקתה לי את הנעליים, ארזה כמה כריכים ואמרה:
– איך שאתה תראה את עצמך ביום הראשון, כך הכל יהיה.
חזרתי על נאום הפתיחה מול המראה וכבר ראיתי את עצמי מדבר עם העובדים – טיפה מלמעלה, אך יחד עם זאת בצורה חברית – אנשים אוהבים את זה. ואז, איך אני עושה סיבוב באתר, מכיר אנשים, לוחץ יד לכולם, ואז כמובן אני מראה איזה מומחה אני, מנתח אתם שרטוטים. וכך זה הלך והתפתח..

עם המחשבות האלה, אני, המומחה הצעיר, הופעתי בסדנה הרביעית של מפעל איז’ור בערב – במשמרת השנייה.
השאירו לי את המשימה שצריך לעשות במשמרת, עברתי על זה בעיון רב וירדתי לאתר.
המכונות שתקו. המשמרת עמדה להתחיל. זה היה היום של המשכורות.
חלפו עשר דקות – אין אף אחד באתר. עשרים דקות – אין אף אחד. חצי שעה- אין איש! המכונות דוממות. שקט כמו בבית קברות.
אני כבר חשבתי, שאולי התבלבלתי בזמן או במחלקה..
פתאום אני רואה בסוף האולם בחוץ, בין הקופסאות, איזשהו נצנוץ. אני הולך לשם בזהירות. ומה אני מגלה?
עומדים כעשרים פועלים ומולם כעשרים בקבוקי שתיה חריפה, וכך, בשקט, הם עומדים ושותים להם.

ופתאום כולם, כמו בפקודה, מפנים את ראשיהם, מסתכלים עלי ושותקים. בלי חיוך, בלי שלום, עם מבטים לא נעימים. הרגשתי שהפרעתי להם.
אחרי חצי דקה אני אומר את המשפט ששיננתי בבית:
– שלום, אני האחראי החדש בסדנה, בואו נכיר אחד את השני..
ובתגובה, רק שתיקה.
טוב, ואז אני אומר משהו שלא שיננתי מראש, אבל מאוד באומללות, ככה זה יצא לי, איכשהו מעצמו – חבר’ה, השאירו לי הרבה משימות, אולי נלך לסדנה, זה היום הראשון שלי..
הם שותקים! מסתכלים עם מבטים לא ידידותיים. והשתיקה נמשכת.
אני לא יודע מה לעשות, אבל גם אין לאן לסגת.
עם העיניים אני מוצא מישהו שמסתכל עלי אחרת, לא כמו האחרים. ואז אני מתחיל להסביר רק לו: “אני מאוד מבקש ממך, בוא נלך, אני מאוד מבקש.”
כל זה נראה פתטי. אני כולי נמתח לכיוונו, רק שיקשיב לי.

דממה.. אך נראה שהוא הקשיב. ואז הוא מסתכל באטיות על כולם סביב ואומר:
– טוב, בסדר, בוא נלך.. והוא הראשון שמתחיל ללכת.
הם באמת הולכים אחריו ומתחילים לעבוד. ואני עומד מאחורי העובד הזה, אני מפחד להתרחק ממנו אפילו צעד אחד, הוא עכשיו כמו אימא ואבא בשבילי – הביטחון והחום, הכל! אני מודה לו, מתנצל, והוא מהנהן, לא מרבה במילים, ממשיך עם מבט בוחן.

רק אחרי כמה שבועות הוא מתחיל לדבר איתי, וגם העובדים. אחרי הבדיקות, שעושים לי. בודקים מה אני יודע, הסתבר שלא הרבה. איזה בן אדם אני, מסתבר שכזה שדווקא מתאים. אם אני יכול להיות אתם בגובה העיניים, ומסתבר שאני יכול. וכך מתחיל המסע בעבודה שלי. מתוך הבנה שהדבר היחיד שצריך לעבוד עליו הוא לחפש קשר, חיבור אנושי פשוט ואז הכל יסתדר.
רק לא להתקמצן על טוב הלב, כי זה מה שבאמת חסר. הבנתי את זה אז, במפעל, ואחרי שנים, הגיעה הבנה חדשה מדוע הקשר הזה הוא כל כך חשוב.
כי אנחנו קרועים. כי בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו, חי האגו שלנו.
הוא כמו נחש, בינתיים, לא מרים את ראשו, לא מאיים, לא זז, ממתין לרגע שלו, ופתאום, כשנראה לנו כבר שאנחנו כל כך ידידותיים, טובי לב, שדבר לא יכול להפריד אותנו, אז באה “שעת הנחש” כשהוא מוציא את ראשו ועוקץ, ועוקץ! ועד כדי כך שאח הולך נגד אחיו, בן נגד אביו, עם נגד עם אחר.
אבל לפני רגע הם היו הכי קרובים.. וכאן לאדם יש שתי אפשרויות, או ללכת אחרי הנחש – לשנוא, לנקום, להרוג, או לבנות גשרים של התקשרות מעליו, מעל הנחש ולמרות הנחש, כי הוא ממזר!

ברור שזה קשה, בלתי אפשרי. אין כוח, אחרי שאמרנו כאלו דברים זה על זה. כל כך הרבה לכלוך נשפך, כל כך הרבה עימותים, מחדלים, בגידות, אבל יש רק דרך אחת לצאת מזה – להתחבר. מעל כל הזבל הזה.
ואם זו מלחמה, אז זה לא אחד עם השני, אלא עם הנחש. זה קרב או על החיים או על המוות עד לחיבור השלם בינינו.

אחרי שסיימתי לכתוב, קראתי את מה שכתבתי, והבנתי שהייתי קיצוני מדי. התחלתי רגוע, מהמפעל והנוסטלגיה, ופתאום אגו, נחש, מלחמה.. אבל אני אשאיר את זה כך, אולי אתם תצטרכו את זה.