הרהורים כללי נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

לשחק נכון בחיים

בתקופת חיי ראיתי כל כך הרבה דוגמאות של חבר’ה צעירים שנשרפו.
כאשר השאיפות והאגו עשו את שלהם ואנשים מוכשרים “מתו” מקנאה, מזה שהשם שלהם לא הופיע ראשון בכתוביות, שהם לא היו בתפקיד הראשי.
מזה שהם מוכשרים אבל אף אחד לא שם לב לכך.
הם יללו בלילות חסרי השינה, השתכרו, הזריקו כדי לשכוח, או סבלו סבל מתוק מהאי צדק.
וכל זה בגלל שבחרו את המטרה הלא נכונה!

בסוף שנות ה-70 כבר הייתי אחרי שנה של שירות בצבא, הייתי הסמל של המחלקה כאשר לפתע קיבלנו למחלקה שלנו ילד צעיר, ג’ינג’י עם פנים של ילד, קראו לו יאשה סטפנוב.
התברר שהוא היה אחד השחקנים המובילים של תיאטרון הנוער של לנינגרד.

התיאטרון לצעירים היה מפורסם באותה תקופה בלנינגרד.
הבמאי קורוגודסקי הכין את השחקנים להיות הטובים ביותר, להפוך את התיאטרון שלו לטוב ביותר ובאופן זמני זה הצליח לו.
והנה התיאטרון היה אמור לנסוע לפריז לסבב הופעות ויאשה כמובן איתם.
אבל משהו השתבש שם, בדרג הפיקודי, במחלקה האידיאולוגית. בוועדה האזורית שכחו ממנו ומשרד הגיוס הצבאי מיהר לקחת את יאשה ושלח אותו לאזור המלא ביערות, שלג וזאבים, באזור ארכנגלסק, לידיים של סמלים, ששמחו לקדר אותו.
וכך נפגשנו.

כבר הייתי סמל מנוסה ובו בזמן גם אהבתי תיאטרון וקולנוע, כבר כתבתי כל מיני יצירות.
הוא חיפש בי הגנה מהמפקדים, הקור וה”וותיקים”.
לעתים קרובות דיברנו אתו על אמנות. הוא היה נלהב, צעיר מאוד, אבל הוא היה מדוכא מחוסר החירות, המשימות הצבאיות והעדר הזכויות.
ניסיתי, ככל שיכולתי, לעזור לו, אפילו במשך זמן מה צירפתי אותו למועדון – מקום מובחר. אבל משהו לא הלך לו שם.
למרבה המזל (או החוסר מזל) השירות שלו נגמר מהר.

יום אחד אחרי שחזרתי כולי גמור מהמשימה, נשכבתי על המיטה וכבר מתוך שינה שמעתי את קולו של יאשה:
– הסמל! אני לעולם לא אשכח אותך!
התברר שבאו לקחת אותו. הוועדה האזורית עשתה בירורים, יאשה הוחזר לתאטרון ונשלח להשלמת השירות.. בפריז. וכן הלאה, לסיבובי הופעות ברחבי העולם.
אני סיימתי את השירות. אחרי שנה חזרתי ללנינגרד. יאשה הזמין אותי להופעות. הוא היה בשוונג!
הוא רצה להצטלם, התחילו לקחת אותו לצילומים, הוא שיחק הרבה בתיאטרון. הוא חלם להיות שחקן גדול, הגדול ביותר, כפי שלימד אותו קורוגודסקי, והיו לו את כל הנתונים לזה.
באותו זמן, בתיאטרון הצעירים, כולם היו מפורסמים, מיוחדים כאלה, שקועים בעצמם.

אבל הנה, ביום בהיר אחד, קורוגודסקי נכנס לכלא. לקחו את ה”אבא”. התיאטרון בלעדיו החל לדעוך לאט לאט. וגם יאשה.
הוא היה הולך לסטודיו “לן-פילם” בניסיון למצוא לו תפקיד באיזה סרט. לא כל כך הלך לו.
אני זוכר שהוא הצטלם לסרט “הגיבור במראה” בסטודיו “סברדלובסקי”, בתור חייל שריון, עם פנים שרופות.
שמו עליו כל כך הרבה איפור שבקושי זיהיתי אותו. ואחר כך גם החליפו את קולו בדיבוב של מישהו אחר.
אני עדיין לא מבין למה עשו את זה.

זו הייתה מכה בשביל יאשה. אני זוכר זאת בירור, איך הוא עמד במסדרון החצי ריק של האולפן וצעק, כפוף מכאב:
– כלבים! אתם כלבים! בהתחלה לקחתם ממני את הפנים, ואז לקחתם ממני את הקול!
מהצרחות הווריד בצווארו התנפח כל כך עד שנראה שהוא עומד להתפוצץ.
ואז הייתי פוגש אותו מדי חודש ליד הקופות של “לן-פילם”. הוא היה מלווה כסף מכל מי שרק היה נותן לו. אני אז כבר קיבלתי את המשכורות הראשונות שלי על “הצעקה לעזרה” – הסרט הראשון שלי.
ידעתי שהוא לא יחזיר, אבל ריחמתי עליו.

לאחר שנה או שנתיים, לא זוכר.. הוא שם קץ לחייו.
הוא קפץ מקומה 11. השאיר מאחוריו מכתב אבל לא קראתי אותו, רק סיפרו לי שהוא כתב, שהוא לא יכול לחיות כך יותר, שהוא מותש ובודד.
כך הגיעו לקצם חיים מבוזבזים של אדם מוכשר.

המטרה הייתה להיות שחקן גדול.. לכבוש את העולם.. אבל זו לא מטרה!
אני מבין שהיום זה כל כך ברור. לכן אני כותב, אולי מישהו יקרא ויסכים – שלהיות שחקן גדול זו לא המטרה של שחקן, אמן. לעשות סרט גדול ולהיות מפורסם – זו לא המטרה של במאי.
המטרה היא לא להראות עד כמה מקצועי ו”מגניב” אני!
המטרה האמתית היא להשתמש בכישרון שלי בצורה כזאת, שנוכל לשתול בתוך הלבבות של האנשים את הדבר החשוב ביותר, הסודי ביותר, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לחיות – שנולדנו לא כדי לשנוא, אלא כדי לאהוב, שהחוק היחיד של החיים, הוא – “ואהבת לרעך כמוך” ואין משהו אחר.