נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

מה שהציל אותי אז

עכשיו אני צריך להשתדל לאמץ את השכל.
הייתי בן 4. אולי קצת יותר.
אהבתי, בגדול, להיות בגן הילדים.
אהבתי שם גם ילדה אחת.
טניה קראו לה, נראה לי.
שערה היה קשור בסרטים גדולים. הייתי מאוהב בה.
נתתי לה פעם חצי סוכריה שנקראה ”דוב בקוטב הצפוני”.
היא נתנה לי אז שתי קוביות של שוקולד ”אליונקה”.

הכל היה בסדר, עד שעת השינה.
שעת השינה הקבועה שהייתה לנו בגן קרעה לי את החיים.
תמיד חלמתי את אותו החלום- אני שוחה באגם, רואה את תחתית האגם ואת הדגים הצבעוניים שם.
שוחה ושוחה…ואז מתעורר במיטה רטובה.
רטוב, מבוהל, לא יודע איך להסתיר את זה.
אי אפשר להעלים את זה. קרה לא פעם, שאני מתכסה בשמיכה, אולי לא ישימו לב…מה פתאום.. מיד גילו!
ואז תמיד הגיעה המטפלת, ממלמלת משהו ומחליפה את הסדינים…
זה חזר על עצמו 2-3 פעמים בשבוע.

כשזה קרה בבית, ההורים אמרו שלא נורא ושזה עניין של גיל.
סחבו אותי כמה פעמים לרופא. הוא הסיט לי עמוק אל תוך הגרון, נתן לי מרשם לטיפות מסוימות.
ואז בדק אותי, איזה חבר של אבי. נראה לי הוא היה פסיכיאטר ילדים, או משהו כזה.
הוא התבדח, שיחק איתי משחקים. אמר שזה יעבור.
זה לא עבר לי.

והנה, שוב, קרה המקרה.
הגננת החליפה את הסדינים, אני עמדתי מהצד, רציתי שהאדמה תבלע אותי.
קלטתי את המבטים של כולם. ממש כולם!
זו תחושה מזעזעת, כשכולם מביטים בך.
אבל הכי גרוע זה, כשהיא מביטה עליך – טניה.
הסדינים נתלו והתנופפו מעבר לחלון ודווקא הסדין שלי, עם הכתם באמצע, ממש מקדימה לעיני כולם.
נו, מי יודע שזה שלי?! – ניסיתי להרגיע את עצמי. היו עוד כמה סדינים כמו שלי.

ופתאום:
הוא מרטיב את המיטה! – מצביעה עליי ילדה אחת.
הלב קורס.
– אני לא מרטיב! – אני צועק.
– מרטיב! מרטיב! תראה איזה כתם!.. מה תגיד, זה לא שלך?
אני משתתק. מה אפשר להגיד?
באותו זמן כולם צוחקים. גם אלה, שסדיניהם תלויים ליד שלי.
איך תסביר להם, שזה לא בכוונה? שהכל מתרחש בזמן החלום, שראיתי רופאים כבר והם הבטיחו שהכל יעבור…
אני נשרף מבושה.
תופס את מבטה של טניה.
בא לי למות.
לא יודע איך להמשיך.. אז אני בורח לפארק.
נכנס למקום חשוך, נופל על דשא סמיך ליד חומה, משתתק ומביט אל ראשי העצים הגבוהים.
עוברת שעה, אולי שעתיים… אבא מוצא אותי, הוא יודע היכן אני מתחבא.
– בן, – הוא אומר, – נו מה איתך?! אנחנו כל כך דואגים לך.
ואני מודה בפניו, תוך כדי שאני נחנק מדמעות, – אבא! – אני אומר. – אף אחד לא יכול לעזור לי.
שוב הרטבתי היום את הסדינים.
– בני, אתה עוד צעיר, – הוא עונה, – אתה תראה איך שהכל יסתדר.
– וכולם ראו את זה, אבא! הם כולם צחקו עליי, הם הצביעו עליי.
– מי?! תגיד לי מי, אני אדבר איתם.
– כל הילדים.
– אני אדבר עם הגננת.. עם ההורים.
– אבא!
– בני, יקירי, תאמין לי, זה דבר שכיח אצל ילדים. וזה יעבור.

שוב הוא חוזר להרגיע אותי. ואפילו היום, כשאני נזכר בשיחה שלנו, אני מרגיש את הכאב שלו.
הכאב של אבי האהוב. הוא מביט לי בעיניים, אומר משהו מרומם, אומר שהוא בעצמו סובל מזה… מבטיח לקחת אותי לסרט, שיקנה לי לגו…
אבל אני לא במצב רוח לזה.
– אני לא אלך יותר לגן, – אני אומר לו.
– בן, – אבא נבוך, מזיז את ידיו. – אני מבין אותך, אבל גם אתה תנסה להבין אותנו.
– אני ואימא עובדים קשה (הם באמת עבדו שעות ארוכות).
– גליה, אחותך, כל היום בבית ספר. עם מי אתה שתישאר בבית?!
– אשאר לבד, אני כבר בוגר.
– לא, – הוא אומר, – אני מאוד מבקש ממך, תחזיק מעמד עוד קצת. תחזיק מעמד! אנחנו נמצא מה לעשות, בטוח.

ואז מצאתי פתרון בעצמי. אני מחליט לא לישון בגן בכלל. ההחלטה הזו, נראית לי כדרך מוצא מהמצב הקיים.
נו, מה זה כבר, להחזיק מעמד שעה-שעתיים. לשחק את עצמי ישן ובאותו זמן לחשוב על משהו, למשל איך נסענו לסבתא וסבא לקורסק (שם עיר).

ביום למחרת, אני באמת מצליח להחזיק מעמד ולא להירדם.
כולם סביבי עוצמים עיניים ונרדמים. הגננת עוברת מאחד לשני ומסדרת את השמיכות.
אני עוצם את עיניי. לא ישן.
אני משתדל כמה שרק אפשר. נזכר בקורסק, איזה מנעמים הכינה לי סבתא אז, אני ממש מרגיש את הטעמים. איך שסבא ואני חיברנו שבשבת לחלון ואיך שהיא הסתובבה אז.
ואז, לא ברור למה, והתברר שהבית עומד על גדות ימה…
ואני ממש יכול לקפוץ מהחלון אל תוך המים, ואני קופץ.. ושוחה… ושוחה. וסבא צועק עליי: “כל הכבוד! למדת לשחות!”
אני שמח, המים צלולים… אני רואה דגים צבעוניים…ואני מתעורר כולי רטוב.
נרדמתי.
איך קרה הדבר?!
איך??
היה כל כך קשה להחזיק שעה אחת בערנות?!
אני שונא את עצמי!
ושוב הסבל חוזר על עצמו.
שוב מבטים של ילדים.. שוב אני מחפש את המבט שלה – של טניה.
הפעם אני לא מחכה שיחליפו את הסדינים שלי, שהילדים סביב יבינו מה קרה, שאפשר שוב לצחוק עליי.
אני מתחבא במחסן.
יושב, מכווץ על המדרגות, בעודי יודע שבמוקדם או במאוחר שיגלו איפה אני מתחבא.
אבל אני רוצה לדחות את העינוי הזה כמה שרק אפשר.
פתאום אני שומע צעדים.
בטוח שבאים להוציא אותי.
הדלתות נפתחות.
על רקע מסדרון מואר, אני רואה את סרטי השיער הרחבים. ואני יודע שהסרטים האלה, שייכים רק לאדם אחד – לטניה!
הלב צונח שוב.
רציתי לצעוק לעברה: “טניה, השתדלתי כמה שרק יכולתי!”
היא מתיישבת לידי.
מניחה את ידה על ידי.
ממש בצורה בוגרת, מסתכלת לי בעיניים ואומרת:
– אתה יודע, אני בכל זאת אוהבת אותך…
ואני מסתכל עליה, מסתכל… ומרגיש איך שהגרון מתכווץ, בפעם הראשונה לא מתוך בושה או כאב, אלה – מאושר… מאהבה…
ככה אנחנו יושבים שם, שותקים.
שני יצורים מאוהבים.

מאיפה?! – אני חושב לי עכשיו, בן 60, שיער שיבה, שכבר ראה דבר או שניים בחייו. – מאיפה הגיעה לילדה הקטנה הזו ההחלטה למצוא אותי ולהגיד את המילים הנחוצות. מילים שגם הפסיכולוגים, הרופאים, אפילו אבא שלי, לא יכלו להגיד.
מהיכן היא ידעה שדווקא האהבה שלה תחמם ותציל אותי.
ולאיפה כל זה נעלם אחר כך? כשאתה נהיה ‘חכם ופיקח’ יותר וכבר לא ממהר לחמם אף אחד. ומי יחמם אותי?! מי ירחם עליי?! מי יגן עלי?! כשגדלתי צברת ניסיון, הבנתי שטבעו של האדם, הוא לדאוג עבור עצמו דווקא!
כבר לא ניתן לחבק, לא ניתן להבין, בלתי אפשרי לסלוח…
אהבה כבר לא אהבה. וזה נקרא “גדלתי”, “החכמתי”? אנשים מוזרים אנחנו, המבוגרים..

אז, לפני 56 שנים, הגיעה אליי הצלה… ישבנו על מדרגות המחסן ואני הייתי מאושר…
ואת, טניה?!

מאותו רגע, מעולם לא התעוררתי במיטה רטובה.
הכל עבר.