כללי נפש האדם סיפורים קצרים

מלאך שבא אליי

יותר מפעם, המקובל הגדול יהודה אשלג, עמד בפני שאלות רציניות שדרשו ממנו פתרונות.
והתשובה תמיד הגיעה.
משפחת אשלג עזבה את העיר, הם עברו לדירה אחרת.
סוסה רזה משכה את העגלה.
לא היו להם הרבה דברים – שני שקים. אחד מלא בגדים, ובשני ספרים.

העגלון, עם זקן מבולגן וגבות עבות, תחילה הבהיל אותם, אבל אחר כך התברר שהוא אדם טוב ואפילו רומנטי.
העגלון הפציר בסוסו בעצלות ומלמל בעל פה פסוקי תהלים.
“אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב”
הוא הסתובב אל יהודה ורבקה וקרץ להם.

– “אני רואה שאתה, כבוד הרב, אדם חכם” – הוא אמר – “וגם אשתך יפהפייה. ואילו אני עובד מגיל שבע, ואיני יודע קרוא וכתוב. ובשביל מה אני זקוק לזה? אבל כשבני מקריא בקול, אני מקשיב לו, והמילים נחרטות בראשי ואני בוכה עד כמה המילים האלו יפות”.

“בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו; אם תחנה עלי מחנה לא ירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח.” – איי איי איי, כמה יפה זה וכמה יפה קורא בני את המילים הללו. הוא יושב ולומד, ומסביר לי הכל, לתרח זקן וכסיל שכמוני. ‘אבא’, הוא אומר, ‘אתה אוהב רק את עצמך, ואילו הבורא אוהב את כולם’.

– זה מה שהוא אומר? – יהודה התקרב לעגלון.
– כן, כן, בדיוק כך. הוא כל כך חכם!
– ואיך קוראים לבנך?
– משה. והוא רק בן עשר. ועוד הוא אומר: ‘תראה, אבא, עד כמה טוב הבורא’. ואני עונה: ‘כן הוא טוב, טוב ומיטיב, בני’ – העגלון הסתובב והאיץ פעם נוספת בסוסו.
– נו, קדימה זקנה- אל תשקעי בדבריי.
יהודה שם לב איך הוא מנגב בשרוולו את עיניו.
וגם קולו השתנה. – אהה… כן, הוא טוב. בטח אז למה לקח לבן שלי את רגליו..?
הוא החזיר את מבטו אל יהודה. עיניו היו אדומות, לא מהרוח.

-“אה? יש לי כזה ילד, כבוד הרב. הוא כל כך חכם, יודע הכל. רק הרגליים שלו לא מתפקדות מהילדות” – הוא אמר ונאנח. – “אבל אני לא מתלונן, הרי הבורא יודע טוב יותר מה שטוב לנו… רק אם תוכל אולי אתה להסביר לי, כבוד הרב למה הוא לקח לו את הרגליים?”
יהודה שתק. השאלה הייתה מאוד ישירה. אבל הוא לא יכל לענות עליה תשובה ישירה. הוא ידע שהעגלון לא יבין.

רבקה תמכה בבטנה בעדינות, מביטה בבעלה בציפייה.
– “אתה גר רחוק?” – שאל יהודה.
– “לא קרוב. זה ייקח לסוסה שלי, משהו כמו שעה-שעתיים כדי להגיע לשם, אם היא לא תתמוטט בדרך” – ענה העגלון.
– “הייתי רוצה לדבר עם הבן שלך. תרשה לי?”
– “אווו, כבוד הרב! זו תהיה שמחה כה גדולה בעבורו!” – הנהג התעורר. – “הוא הרי ראה רב רק פעמיים בחייו. והפעם הראשונה בזמן ברית המילה…” – הוא פזל לעבר רבקה.
– “אבל הנסיעה אלינו קשה” – אמר בספקנות, – “ואשתך עומדת עוד רגע..”
-“לא נורא, אני מרגישה טוב מאוד”- ענתה רבקה במהירות והסתכלה על יהודה. “גם אני רוצה, בוא נסע.”
– “טוב, אז בואו נסע!” – קרא יהודה.
והעגלון, משך בכל כוחו את המושכות.
“קדימה זקנה שלי, קדימה, לא לחשוב יותר מדי!” – הוא קרא. – “דיו! כמה שמושק’ה ישמח!”

הסוסה הזקנה העיפה מבט לעבר העגלון והגבירה מעט את צעדיה.
העגלה התקדמה בדרך חתחתים, מתנדנדת מצד לצד. ברקע נשמע קולו הצורם והשמח של העגלון: “…דברי קהלת, בן דוד, מלך בירושלים. הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל”. – העגלון מוסיף את פרשנותו בדרך. – “כמה נכונים הדברים, הא? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת…”
העגלה התרחקה.

יהודה כיסה את רבקה במעילו והיא נצמדה אליו.
מסביב נפרס מרחב סתווי. אחרי החורשה התחילו שדות ומרחוק נראה עץ אורן בודד, ניצב על הרמה.
“… מה שהיה, הוא שיהיה”, – נשמע קולו של העגלון, “ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש…” איי, איזה עולם..

מהר מאוד החשיך.
רבקה ישבה צמודה ליהודה ותמכה בבטנה בפחד.
הנה היא כבר יורדה מהעגלה, עם הרגליים בתוך הבוץ והולכה אחרי העגלה.
יהודה יורד אחריה.
העגלה נכנסה לכפר עני.
הם פנו מהדרך הראשית, והעגלון הצביע על הבית השחור והרעוע.
מבעד לחלון נראו פניו של ילד.
– “זה הבן שלי” – אמר העגלון. – “הוא לא יודע את מי הבאתי לו!”
הם נכנסו לבית עם ריהוט דל, אבל נקי.
הילד – משה, ישב על כיסא מרופד, שהוכן במיוחד בעבורו. לפניו על אדן החלון מונח ספר פתוח.
רגליו של משה תלויות כמו חוטים מהכיסא.
הוא חייך אל האורחים.

העגלון, הושיט את ידיו בשמחה והרים את משה מהכיסא. משה חיבק אותו סביב הצוואר ונישק את לחיו הלא מגולחת.
– “נו, הנה כבוד הרב, זה בני משה, האור של חיי” – אמר העגלון בהתרגשות.
יהודה הביט במשה בתשומת לב, ומשה הביט בו.
הדיאלוג הזה, ללא מילים, נמשך כדקה.
יהודה מיד הבין, מי עומד לפניו.
הפגישה הזאת הייתה נחוצה לו. הוא חיכה לה. הוא ידע שהיא תתקיים. אבל הוא לא ידע מתי ובאיזה נסיבות. עכשיו זה התברר לו.
הוא הושיט את ידיו ולקח את הילד מאביו.

משה מיד הושיט את ידיו אליו וחיבק את יהודה בצוואר, בלי לפחד או להתבייש.
רבקה ישבה ליד הדלת והסתכלה בהם בשקט.
– “איך אתה חי?” – שאל משה.
– “מתוך מחשבה מתמדת עליו” – השיב יהודה.
– “אין עוד מלבדו” – אמר משה, – “הוא דואג לנו וחושב עלינו.”
– “אז איך הוא דואג לך ככה?..” – מלמל העגלון.
משה חייך ונגע בידו של יהודה.
“אל תקשיב לו, הוא פשוט אוהב אותי מאוד”, הוא אומר, – “ולא יכול להבין, שמהבורא מגיע רק טוב.”
– “אווווו!” – נהם העגלון והלך להתעסק בתנור.

– “הוא עושה הכל בכוונה תחילה” – אמר משה, – “הוא מבלבל אותנו בכוונה, כדי שנתעלה, מעל לכל המחשבות והסבל שלנו, ונגיד: רק אתה הוא הטוב המוחלט. אבינו הטוב האוהב את כולם.”
יהודה הביט בנער בפליאה ובהתפעמות.
הוא הבין מאיפה נפל עליו הנס הזה.
משה הכה עם היד ברגליו משוללות התנועה.
– “והגוף.. הוא תמיד יסבול. הגוף אוהב רק את עצמו” – הוא פתאום קרץ ליהודה וסיפר לו על התגלית שלו. – “אבל יש בנו נקודה, ממש קטנטנה כזאת, הוא הרים את הזרת הקטנה שלו אל גובה עיניו” – כזאת קטנה.. והנקודה הזאת, נקראת נשמה. והבורא מדבר רק איתה.
הוא אמר בשמחה והביט ביהודה.

-“כל מילה שלך היא אמת” – ענה יהודה. הוא התפעל יותר ויותר מהילד הזה. וכמה שהוא הופיע בזמן.
– “איני רוצה להזדהות עם הגוף, אלא עם הנשמה” – חייך משה. – “שהגוף יסבול, למה לי הגוף? אני עם הנשמה. והנשמה שלי שרה.”

– “כזה הוא, כבוד הרב, מוזר כזה, בני האהוב” – אמר העגלון, עומד עם הקומקום ליד הכיריים. – “אני כסיל, איני מבין דבר, תן לי לשיר קצת ולשתות בשבת ואני שמח בחלקי. אולי גם להרוויח קצת כסף, רק כמה שאני ובני צריכים… שאוכל לקנות לו ספרים כי הוא כבר מכיר כל אות וכל מילה בספר הזה. מכיר אותו בעל פה. נו שאל אותו, קדימה תשאל, כבוד הרב.”
– הוא הניח את הקומקום והלך למשה. – “קדימה, משה, קרא לכבוד הרב, כפי שאתה מקריא לי”
משה לא ענה. מבטו נדד הרחק מעבר לחלון.
היה שם כביש בוצי, ומאחוריו לא היה דבר, מלבד מרחבים עכורים.
– “זה קורה לפעמים” – לחש העגלון, – “הוא יושב שעות עם הספר, קורא וקורא, ואז הוא מרים את עיניו ומביט מהחלון… ומה יש שם? דרך חתחתים והסוסה הזקנה שלנו.”

– “האם אינך רואה, עם מי הוא מדבר?” – שאל יהודה.
הנהג הביט מבעד לחלון.
– “עם הסוסה שלנו?”
– “הבן שלך צודק, אתה כסיל” – אמר יהודה. – “מעבר לחלון שלך, יש אור… והילד שלך הוא אדם גדול ומאושר. הוא רואה את האור הזה.”

משה העביר את מבטו ליהודה, ואמר פתאום בבגרות מפליאה –”עליך לספר להם את זה כך שהם יבינו. עליך לדעת כי הבורא לא בחר בך סתם, אלא כדי שתסביר להם הכל. הם הרי עיוורים, במה הם אשמים?… תמצא לזה מילים, את המילים המתאימות, כך שהם יבינו.”
– “אני משתדל, אני חושב על זה הרבה מאוד, מנסה להבין איך לעשות את זה” – ענה יהודה.
– “אתה תצליח” – אמר משה.
– “איני יודע…”
– “אני יודע.”
ואז יהודה קם לפתע:
– “חכה…”
הוא יצא מהבית במהירות.

בחלוף דקה הוא חזר עם אחד השקים.
הוא פתח את הקשר והניח על השולחן את ספר הזוהר.
– “אני רוצה להשאיר לך את הספר הזה” – אמר.
משה הסתכל על הכריכה הבלויה של הספר בהתרגשות.
– “הזוהר” – הוא מלמל, – “אני חייב להספיק לקרוא את הספר הזה. כמה חבל יהיה אם אני לא אספיק.”
הוא פתח את הספר. ומיד התחיל לקרוא.
לא החדר הזה, לא האנשים, וגם לא העולם הזה היו קיימים בשבילו. עיניו בצמאה, בלעו שורה אחר שורה.
– “זהו” – נשמע קולו של העגלון, – “כעת לא לדבר אתו עד הבוקר. לא שותה, לא אוכל, צריך רק להוסיף בנזין למנורה.
אני צריך לקנות עוד בנזין, מה שנשאר יספיק לשתי לילות, לא יותר.
“.תודה לך על הספר, כבוד הרב, הענקת לו כזאת מתנה.. בואו, אני אקח אתכם לביתכם ללא תשלום.

הם יצאו בשקט אל החצר ועלו לעגלה, העגלון משך במושכות והסוסה התחילה ללכת בעצלנות.
יהודה הביט בחלון הבודד של הבית שבו נראה ילד קטן קורא בספר.
הנורה כבר דולקת על אדן החלון.
הערב יורד לאטו.
יהודה הסתובב אל רבקה.
– “איך שהדברים מתגלגלים” – אמר מהורהר. – “מלאך בא אלי וסידר את הכל במקומו.”

זה היה בתחילת שנת 1905. השנה הזאת החלה עם המהפכה הרוסית הראשונה.
רבים כבר אז הבינו – זמנים רעים מתקרבים.