להיות ישראלי לחיות בערבות הדדית נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

משקה, אושקה ופיצוצים

חבר שלי בני ואשתו מאשה התיישבו באשדוד.
ברוסיה הם גרו בדירת שותפים וכאן – בשכירות.
הם חלמו לקנות דירה והנה הם קנו אותה.
מאשה עשתה בשביל זה מעל ומעבר, היא אספה כל אגורה. במשך עשר שנים היא לא נתנה לאף אחד לנשום. עשר שנים הם לא נסעו לחופשה, הם לא החליפו את המכונית, הם לא פינקו את הילדים. רק חסכו. והצליחו לקנות דירה בסופו של דבר. ארבעה חדרים בקומה שמינית – יפה!

ופתאום הגיעה המלחמה.
התברר שהטילים יכולים להגיע בקלות גם לאשדוד, לפני כן הם היו נופלים ליד הגבול.
נינה שלי התקשרה מיד למאשה ואמרה: “מאשה, אל תהיו טיפשים, תבואו אלינו דחוף!”
מאשה יללה בטלפון ואמרה שהיא לא תעזוב את הדירה, שבני ילך עם הילדים והיא תישאר.
ואז החלטנו להגיע אליהם.
לתמוך, להיות איתם איזה יום. ואז, אולי נצליח לקחת אותם אלינו.
הגענו. הם היו מאושרים.

לא ראינו אותם, מפחד לומר, כשמונה שנים.
בני נשאר אותו דבר עם האף הגדול שלו אבל השער נהיה אפור.
מאשה נראתה עם אותו אף העגול, אבל עם קמטים מצחיקים כאלה.
בנם הגדול, יאשה, מזמן עזב את הבית, ושני התאומים המאוחרים שיחקו משחק יריות במחשב בחדר. אפילו לא יצאו לראות אותנו.
– הדור האבוד, אמרה מאשה עליהם ועשתה לנו סיור בבית.
– כאן יהיו מדפים עד לתקרה, היא אומרת, – וכאן בחרתי לנו שולחן, עשוי מעץ כהה, כאן נשים פרקט, כאן אני אתלה נברשת עם פנסים קטנים. את הכיסאות האלה נזרוק, ועל המרפסת נשים כיסא נדנדה, נשתה שם בירה ונתנדנד..

ואז פתאום היא סיפרה שבני נתן לה מתנה – משקפיים שעלו הון תועפות. היא אפילו מפחדת להרכיב אותם. הנה זאת המתנה! היא רצה להביא. בנרתיק היו משקפיים של דיור. (אשתי נאנחה, אני הסבתי את המבט).
בני קנה לה אותם על עבודתה המסורה בקניית הדירה. באמת היא נתנה את הנשמה!
התיישבנו. הסלט דגים היה משהו מיוחד, המרק קפוא היה ללא תחרות (עכשיו אני העפתי מבט אל נינה). והשיחה התגלגלה יפה…
ותארו לעצמכם, כל הזמן הזה לא הפציצו, נתנו לנו לשבת בנחת, להיזכר בעבר.
כבר הגיעה הערב, למטה השתוללו הילדים.
ואז מאשה אומרת: “רק בעיה אחת יש פה – השכנים,” היא מצביע למטה. – אתם יודעים מה זה שכנים אתיופים?!”
אני אומר: “אני יודע, הם התלמידים הכי טובים שלי, חבר’ה מוכשרים מאוד!”
– “איי, תעזוב! – היא מנופפת עם היד. – אתה עוד לא יודע מה זה לגור לידם! כשהם מדברים עם שפת הציפורים שלהם, שומעים אותם דרך הקיר. כשהם מבשלים משהו מהתבשילים שלהם, אי אפשר לנשום! מה הם מבשלים שם?! הייתי רוצה לראות… הם לא במנטליות שלנו, – היא אומרת, – הם לא מבינים אותנו. ואנחנו לא מבינים אותם. ולא נבין! שכנה אחת, למשל, זקנה, סוחבת עליה ילדה בת חמש… והיא לא יורדת מהידיים שלה, שוקלת איזה עשרים קילו… והם אומרים שהם מכבדים את הזקנים… אח, נו באמת! בקיצור, נפלנו עם השכנים. יש גם את התימנים, גם משפחה לא להיט. והנשואים הטריים, ישראלים צברים. מאיפה הם השיגו את הכסף?! בקיצור, נפלנו עם השכנים, נפלנו…”
נדלקתי מבפנים, ממש לא אהבתי את הדיבור הזה.
אבל התאפקתי. אני ידעתי: מאשה – בפנים היא אדם טוב, פשוט יש לה הרגשה שהם מאיימים על הדירה שלה, לכן היא מקטרת כך.
בקיצור, לא התווכחנו, לא הלכנו נגד, שתינו ואכלנו.
וכמובן שבני, הוא ידע איך להפסיק את העסק הזה, הוא לקח את הגיטרה, שם ידו על המיתרים…
ואז התחילו להפציץ.
הצפירה הייתה קרוב אלינו. ממש כאן, מחוץ לחלון.
מאשה תפסה את התאומים, בדרך תפסה את המשקפיים של דיור.
בני יצא אחרון – הגיבור!

ככה מצאנו את עצמינו בגרם מדרגות (ההנחיה הייתה – להישאר במדרגות עד הסוף).
הילדים מהמדינות השונות כבר הצטופפו שם – כל שכניה “הצבעוניים” של מאשה.
המשפחה האתיופית, סבתא עם הנכדה של עשרים קילו בזרועותיה, אימא, אבא ועוד שלושה ילדים עם עיניים גדולות, בגילאי 3-7.
בני המשפחה התימנית הוציאו את סבא שלהם על כיסא גלגלים ועוד אבא, אימא ועוד ארבעה שנצמדו אליהם.
והבחורה, הישראלית, שיצאה בלי הבעל. התברר שהוא נמצא בצבא כבר שבוע.
ברגעים הראשונים כולם ניסו לא להתערבב.
כל אחד דאג למשפחתו, זה ברור.
עד ששמענו – בוו-םםם!
משהו נפל, ממש קרוב.

– וואי! – אמר הסבא התימני. זה נשמע לגמרי ברוסית.
שוב נשמעה אזעקה. ואנחנו, כאילו בפקודה, התקרבנו.
אנו הגברים, נשמנו בקול רם. כמו גיבורים סגרנו אותם במעגל.
הילדים התימנים והאתיופיים בכו בשקט.
בווםםם! – נראה שנפל הפעם ממש קרוב.
וכולם התחילו להתערבב.
תפסתי את השחרחורת התימנית. היא תפסה בזקן שלי.
האבא התימני הרים את אחד הילדים האתיופים ואת בתו בזרועותיו.
הם נפגשו עם מצחם בזרועותיו.
נינה שלי תפשה את התינוק האתיופי השני ולקחה את אחד מהתאומים של מאשה בידה.
מאשה הייתה פנים מול פנים, ממש צמודה, עם ילדת ה”עשרים קילו” האתיופית. היא צרחה בזרועות של סבתה.
אני, במחשבה חוטאת, חשבתי שמאשה צדקה במשהו.
מאשה בהתחלה צקצקה לה. כל זה שטויות! ואז עשתה לה תנועה עם היד. לא הייתה לזה שום השפעה.
והיה ברור שלסבתא האתיופית כבר אין כח להחזיק אותה.
היא לא הלכה לאבא, לא הלכה לאימא… היא תפסה את סבתה וזהו.
– סבתא, תורידי אותה לרצפה! – אמרה מאשה.
אבל הסבתא רק העבירה אותה מיד ליד.
– אבל בשביל מה, אני לא מבינה?! – מאשה התעצבנה, וזה, ככל הנראה לא רק אני הרגשתי.
האם האתיופית התקרבה למאשה ואמרה: “סליחה, היא לא תלך לאף אחד. ולא תלך לרצפה”.
מאשה אמרה: “אבל היא ילדה גדולה, תראו, לסבתא כבר כואבות הידיים! תנו לה ללכת קצת, לקפוץ…”
– היא לא תלך, ולא תקפוץ, אמרה האם.
– אני לא מבינה, – אמרה מאשה. – כולם הולכים, תראו, אבל היא לא, מה קרה?!
– היא לא יכולה ללכת, – אמרה האם. – את לא יודעת?
– למה?!
– היא לא הולכת, הילדה שלי, – אמרה האימא.
נינה ואני הסתכלנו על רגליה של הילדה.
– אושרית, היא נולדה לאחר חמישה חודשים, והרגליים שלה משותקות עוד מהלידה, – אמרה האם. – היא מעולם לא הלכה… ככה זה…
– כן, אנחנו יודעים, – אמרה האם התימנית. – כולם בקומה שלנו יודעים את זה.
– וגם אני יודעת, – אמרה הצעירה הישראלית.
– וגם אנחנו, – אמרו התאומים של מאשה.
– ולמה אני לא? – שאלה מאשה. – בני, אתה ידעת?
– ידעתי, אימא. משום מה אני ואת לא דיברנו על זה, – ענה בני.
– היא מסכימה לשבת רק על הידיים של סבתה, – הוסיפה עוד האם האתיופית. – לפעמים בעגלה, אבל לעתים רחוקות מאוד. היא לא הולכת לאחרים, כי סבתה הכי אוהבת אותה מכולם. איכשהו ככה זה קרה. מכיוון שהיא הכי מרחמת עליה יותר מכולם. היא מאכילה אותה, הן גם ישנות באותו החדר.

ואז מאשה שתקה.
היא הסמיקה.
נבהלה.
מעולם לא ראיתי את מאשה כזו.
פתאום כל הביטחון שלה איפשהו נעלם…
אנחנו ניסינו לא להסתכל עליה כדי לאפשר לה להתאושש.
– זהו, אפשר להתפזר, – אמר האב התימני.
ואז מיד התחילה האזעקה.
כולם נבהלו.
ומאשה הושיטה לפתע את ידיה אל אושרית הקטנה ואמרה לה: “נו, בואי אלי, קטנה, בואי!”
נשבע לכם, רק עכשיו שמתי לב כמה שהן דומות.
שתיהן היו בעלות עף עגול, לשתיהן היו עיניים גדולות, רק צבע העור היה שונה.
הילדה תפסה את סבתה ויחד עם האזעקה החלה לבכות…
עד שלפתע מאשה שלפה את משקפי הדיור שלה…
– תראי איזה צעצוע יש לי!
נשמעה האזעקה.
המסגרת הצבעונית הייתה זהה לצמות של הילדה.
אושרית הושיטה יד למשקפיים ועברה לזרועותיה של מאשה.
התחילה לסובב אותם בידיים. הלבישה אותם על אפה של מאשה.
ואז לעצמה על האף.
ממש אותו פרצוף כמו של מאשה! – חשבתי שוב.
ואז הרגשנו כזאת מכה כאילו זה פגע בבניין.
או שמאשה קפצה.
או שהילדה.
המשקפיים עפו על הרצפה.
ובדיוק אז הסבתא האתיופית נעמדה עליהם…
בום! – זה נשברה את המסגרת.
בום! – ועכשיו זה הזכוכיות.
ומאשה, כאילו לא שמעה את זה, עמדה מחבקת את הקטנה אליה.
הצפירה זעקה.

שם, מתחת לרגלים של כולם, שכבה לה המסגרת היקרה, השבורה, והמעוכה.
אבל למאשה לא היה אכפת.
אושרית נצמדה אליה.
זה, מה שהיה חשוב לה.
אני לא האינדיקטור, כי אני אדם רגשני, אבל כל המשפחה האתיופית הסתכלה על מאשה, והשכנים הסתכלו על מאשה… ונינה שלי, ובני…
כולנו הצטופפנו סביב מאשה.
נצמדנו זה לזה כמו פינגווינים.
אני רק שומע איך מאשה לוחשת לה ברוסית: “אנחנו לא מפחדות!.. אני והחברה שלי, אושרית!.. אני יכולה לקרוא לך אושקה?”
היא עונה לה: “כן.”
– חברתי אושקה ואני לא מפחדות מכלום. נכון?
והיא מהנהנת לה: “כן!”
“מה? היא מבינה רוסית?!” – אני חושב לעצמי. “איך היא אומרת לה, כן?”
ועוד חושב: “כמה טוב היה לנו לחיות ככה. למה אנחנו לא חיים ככה?!”
התשובה הייתה ידועה לי. אבל עדיין חשבתי בכמיהה ובתקווה: “הלוואי וזה היה כך! בלי הבדלים, בלי שפות…
כולנו יחד.”

תתארו לכם, מלחמה סביב, ואנחנו עומדים בגרם המדרגות, כאילו דבוקים זה לזה, כולם מחובקים, ואנחנו מרגישים טוב!

אזעקות נשמעות ללא הרף, כל הזמן נשמעים פיצוצים, אבל אנחנו מרגישים טוב. באמת טוב לנו!
הרגשנו בטחון. כשהכל נגמר, לא רצינו להתפזר.
עוד עמדנו שם לזמן מה, הסתכלנו אחד על השני.
וכאשר בכל זאת התחלנו תזוזה לעבר הדירות, הנהנו, חייכנו זה לזה.
הסבתא שלא יכלה כבר לחכות, הושיטה את ידיה אל נכדתה.
ראיתי שמאשה לא רוצה למסור לה אותה. ואושקה גם לא ממהרת לסבתא.
היא נתנה אותה אך לפני זה סידרה את שמלתה. ואז הלכה, בלי להסתכל על אף אחד, לדירה.
כשנכנסה לדירה היא נסגרה בחדר שלה.

בני לחש לנו: “עדיף לכולנו לשתוק בינתיים.”
התאומים פתאום לא התיישבו ליד המחשב, אלא התחילו לחתוך משהו מנייר.
חלפו אולי שלושים דקות, כבר התכוונו ללכת.
נשמעו דפיקות בדלת.
בני פתח.
כל המשפחה האתיופית עמדה בפתח. עם אושקה בזרועותיה של סבתא.
מאשה מציצה מהחדר ופתאום מתייפחת…
ורק אז אנו שמים לב למשקפיים בידיה של אושקה. והיא מוסרת אותם למאשה.

ואז כולנו רואים – המסגרת הצבעונית והזכוכיות מודבקים עם סלוטייפ שקוף.
מאשה התקרבה אליה ואושקה הרכיבה עליה את המשקפיים.
– זה הרעיון שלה, – נשמע לפתע קולה של האם האתיופית. – מצטערים! אנחנו נקנה לך בדיוק כאלה משקפיים…
מאשה כמובן לא רואה כלום. מבעד הזכוכיות המודבקות בסלוטייפ, לא רואים גם את עיניה של מאשקה, אך אנו יודעים שהיא בוכה, וזה נדיר בדיוק כמו ההפצצה הזאת.
היא בוכה, מאשה בוכה.
ואז התאומים באים – (“הדור האבוד”) ומוסיפים ללב השבור של אמם.
הם נותנים לאושקה את מה שהם בנו שם.
מסתבר שזו עיר יפהפייה, חתוכה ומודבקת מנייר צבעוני. איך הם הצליחו כל כך מהר?! הם הכינו מתנה לאושקה, הילדים המנותקים האלה.
באותו ערב, חגגנו עד מאוחר בלילה.
עשינו מסיבת חנוכת בית משותפת בדירה של מאשה.
אגב, זאת היא התעקשה- שנהיה אנחנו וכל השכנים.
ואל תאמינו לאף אחד: המטבח האתיופי הוא דבר נדיר.
אכלתי מלא “טיבס ווטום” – בקר מטוגן עם פלפל.
כמעט נחנקתי מהרוטב “צ’או ברברי”.
לא אכלתי דבר יותר חריף בחיי. והקפה שלהם הוא הטוב ביותר.
והמרק התימני?! הסבא התימני דרש שכולם נטעם אותו. והתברר שהוא בעצמו מכין אותו בבית, על הפרימוס.
מאז אני לא מפספס אף מסעדה תמניה.
וגם, מאשה, כמובן, לא פישלה!
נתנה את כל מה שהיא מסוגלת.
כך ישבנו עד שתיים בלילה סביב השולחן, בגובה העיניים ודיברנו.

לכולנו היה על מה לדבר, והיה ברור לנו שככה יושבת משפחה ליד השולחן… משפחה!
בעלת צבעים שונים, דעות שונות, אבל שמתעלים בה מעל לכל ההבדלים – ולכן זאת משפחה.
ורק אז הוא מגיע – המצב המאושר ביותר- נחת.

אגב בסוף, אושקה נרדמה על הידיים של מאשה.