גברים-נשים הרהורים כללי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

על כל פשעים תכסה אהבה

הוא התקשר אלי, דרש להיפגש דחוף, ואני לא יכולתי לסרב.
נפגשנו.
ישב מולי אדם עייף מאוד, בערך בגילי.
הוא מיד אמר:
– אני לא ישן כבר שbי לילות, לא יכול.
אמרתי:
– מצטער אבל אין לי הרבה זמן.
– אני קורא את הבלוג שלך.
-טוב.
– קראתי את המאמר של המורה שלך. אחרי זה החלטתי להיפגש אתך.
– מה נגע בך במאמר?
– יש לך שעה?
– מצטער, יש לי לכל היותר 15 דקות.
– אני אנסה להספיק בזמן הזה.

הוא התחיל את הסיפור.
השיחה שלנו נמשכה שעה וחצי.
– הייתי נשוי כבר שלוש שנים, – הוא פתח.
– ב-2001, בחודש יולי, אנה הודיעה לי שהיא בהריון. היא אמרה את זה באמצע אחד הריבים שלנו.
בהתחלה חשבתי שזה טריק, ואז הבנתי שלא.

בחודש ספטמבר הגענו לניו יורק לביקור אצל חבר שלי.
היא תמיד חלמה לנסוע לניו יורק, אז החלטתי לעשות לה הפתעה.
שם רבנו כמעט כל יום.
היינו רבים כמעט על כל דבר.
היא הייתה מאוד נפיצה, במיוחד בהריון. לא ריחמה עלי.
גם אני לא ריחמתי עליה.
אבל היינו משלימים במהירות, מתחבקים.

טיילנו ברחובות, היא קנתה לעצמה שמלה כחולה ומיד לבשה אותה, עוד בחנות, והלכה.
אני זוכר ממש טוב איך היא הולכת, כולה זוהרת.
אני אומר לה: “את זוהרת”, והיא צוחקת.
אנשים היו מסתובבים, ואנחנו מתחבקים, היינו אז בני 35.
שכחתי לספר שלמדנו באותה כיתה. היינו מכיתה א’ ביחד, אתם מתארים לעצמכם?

אני כבר ממש הסתכלתי על השעון, הוא ראה את זה ואמר:
“אני אנסה יותר מהר”.
הוא נאנח, ראיתי, שלא היה לו קל.
– באותו יום, מוקדם בבוקר, הלכנו למשרד לחברה שלה, – המשיך.
– זאת הייתה אישיות וולגרית, לא אהבתי אותה. היא התחתנה, נסעה לניו-יורק, התרברבה בזה, אבל ידעתי שבפנים היא מתגעגעת לישראל.
כבר בדרך לשם התחלנו לריב.

היא ישבה ברגליים שלובות ונענעה את רגלה.
אמרתי לה: “תורידי את הרגל, זה לא מכובד”.
היא לא ענתה, לא רק שלא הורידה את רגלה, אלא התחילה להכות במקום הכי כואב, כמו תמיד.
אמרה: “אתה חייב להתחיל להרוויח כמו שצריך”.
התרעמתי: “אני לא מרוויח טוב?”
ואז היא אמרה: “כמה זמן אפשר לחיות בשכירות?..”
אני עניתי: “חצי מהמדינה חיה כך”.
והכל כרגיל נגמר עם אימא שלי.

גדלתי בלי אבא. הוא נפטר כשהייתי בן שמונה.
אימא הרגיזה אותה.
היא אמרה לי: “אז היית גם מתחתן עם אימא שלך!”
אני זוכר את המחשבה שלי – “כמה שאני שונא אותה!”
נסענו ברכבת התחתית, רציתי לקום ולרדת בתחנה הקרובה.
אבל לא יצאתי.
איכשהו הגענו ואיכשהו עלינו לקומה 89.

ואז הופיע החברה שלה, היא הייתה יפה יותר, הן התחבקו.
היא לחצה את ידי במשך זמן רב והביטה לתוך עיני.
אנה אמרה פתאום: “קחי אותו, את רוצה?”
היא ענתה מיד: “כן, רוצה!”
אמרתי: “מה יש לכן, השתגעתן?!”
פתאום הוא הפסיק לדבר.

לא הבנתי למה הוא מספר לי את כל השטויות האלה על היחסים עם אשתו ועם החברה הזאת.
– אתה יודע, אני באמת לא יכול להישאר יותר, – אמרתי לו. – אני חייב ללכת.
הייתי מרוגז, הוא הבחין בכך, אפילו קמתי בחדות.
והוא התחנן:
– אני מבקש ממך… נישאר עוד קצת.
– חמש דקות, – אמרתי. – באמת שאין לי זמן.
– טוב, – השיב. ושוב השתתק.
חשבתי:
– מה אוכל אותו כל כך, לעזאזל?!

הוא המשיך:
– קראתי להם זונות, אמרתי שאני לא יכול לסבול אותן. אמרתי לאשתי: “את נהנית להשפיל אותי, למה? למה את עושה את זה מול אדם זר?” – אתה מבין אותי?
– אני מבין, – עניתי בפזיזות.
בקיצור טרקתי את הדלת ויצאתי.
כשנכנסתי למעלית, ראיתי איך אנה רצה מהמשרד כדי לעצור אותי.
אבל לא עצרתי… אידיוט!
יצאתי מהבניין. הטלפון צלצל, לא עניתי, ידעתי שזאת היא מתקשרת… אנה שלי.
לא עניתי, אתה מבין?
החלטתי ללכת לשתות בירה.
הוא נאנח ושוב השתתק.

הושטתי לו את היד: “אני מצטער, אני הולך”.
ואז הוא אמר:
– התרחקתי מהבניין, אולי, כמאה מטרים. מאה וחמישים.. פתאום ראיתי מולי פנים ארוכות של בחור אפרו-אמריקאי ואז את הפה הפעור של האישה.. אפילו הבחנתי בצבע הבהיר שהיה לשפתון שלה.
הם הסתכלו מבעד לגבי.
ופתאום שמעתי לידי צעקה ושמעתי: בום!
זה היה כאילו קולו של אלוהים, בוו-ממם!
כולם תפסו את הראש..
הסתובבתי.
הבניין.. הבניין הזה.. הוא קרס לנגד עיני.
לא ראיתי את המטוס שאחר כך הראו כל הזמן בחדשות.
אבל ראיתי איך הבניין נעלם.
וכל מי שנמצא בו וגם אניה שלי.
עכשיו פניתי אליו וחיכיתי שהוא ימשיך.

והוא הביט בי ושתק.
– ככה היא הלכה, – אמר.
– זה.. – התחלתי,
– וזה הכל, – הוא אמר. – עזבתי בשנאה. והיא נשארה. היא רצה אחרי, רצתה לעצור אותי.
אני חושב שרצתה להגיד שזה היה בצחוק, לא מתוך רוע, שאפשר לסלוח לה כי היא בהריון. אבל כבר אי אפשר לדעת מה היא רצתה להגיד.
הוא אמר:
– הרי, כל מי שהיה שם נשרף, אתה יודע.. הייתי שם עוד שלושה חודשים. בהתחלה לא יכולתי להאמין, ואחר כך לא יכולתי לסלוח לעצמי, ואז שוטטתי כמו כלב שמנסה למצוא לפחות איזשהו עקבות.
הייתה לה סיכת ראש עשויה זכוכית צ’כית.
חשבתי, שאמצא אותה, חיפשתי וחיפשתי.. כולם כבר הכירו אותי שם, המשטרה והכבאים. בהתחלה לא נתנו לי להיכנס, ואז ריחמו עליי. היו שם רבים כמוני..
לא מצאו דבר.

אני שתקתי. אבל אני זוכר שפתאום היה לי רצון פלילי כזה, לשאול את שם המשפחה שלו. פתאום פקפקתי – אולי הוא משקר? אפילו הרגשתי שאני עומד לשאול אותו..
אבל הוא הקדים אותי.
– אני לא אגיד לך את שם המשפחה שלי, – הוא אמר.
נדהמתי. הוא קרא את מחשבותיי.
– כי אני נשוי כבר שבע שנים. אשתי החדשה, לנה, לא יודעת על חיי הקודמים. החלטתי לא לספר לה שום דבר. יש לנו בת. ומה אם לנה תקרא עליי.. אני באמת רוצה שתכתוב על זה בבלוג שלך.

תכתוב שאסור לדחות דברים לאחר כך. שאסור לחכות ימים ושנים, אם רבתם, אם אתה שונא..
אנחנו חייבים מיד, למרות הכאב, למרות כל השנאה.. מיד..
אם הייתי עוצר אז את המעלית. יוצא החוצה ואומר לה: “אני מבין, אניה, אני מבין שאת עכשיו בבלגן. גם אני. את יודעת מה אנחנו צריכים? אנחנו צריכים להתחבק עכשיו ולשכוח הכל “.
ראיתי אותו מדבר אליה. מביט בי ומדבר אליה.
זה לא נמשך זמן רב.
פתאום הרגשתי, שעכשיו הוא מביט בי.

– תכתוב על זה, – הוא ביקש. – אני מבקש ממך. זה מאוד חשוב לי. תכתוב?
– אני אכתוב, – עניתי.
– לייטמן שלך אומר: “אנחנו אגואיסטים, אנחנו לא מקבלים את האחר”. אני מבין את זה.
הוא אומר: “את העובדה שאנחנו אגואיסטים לא ניתן למחוק בשום דרך. זה הטבע שלנו”. גם את זה אני מבין. הוא אומר: “על כל השנאה הזאת, אנחנו צריכים לבנות גשרים”. “על כל הפשעים תכסה האהבה”, הוא אומר, המורה שלך.
למה לא שמעתי על זה לפני?!.. למה?!
הרי זה כל כך ברור. שאת השנאה צריכים לכסות באהבה!
שמעל השנאה – אהבה. מעל המריבות – אהבה.
ואסור לדחות את זה לרגע. לא!
אם השפלת, פגעת, דחית, העלבת! תעצור. תחבק. אל תדחה את זה!
הוא לפתע עצם את עיניו ואמר:
– לו הייתי יכול להחזיר הכל.. כמה הייתי נותן כדי להחזיר הכל..

אחר כך הוא שתק זמן רב ואני כבר לא זירזתי אותו.
מה יכולתי לומר? מה יכולתי להוסיף? שום דבר. חיכיתי.
– שנאה מולידה צרות, – אמר פתאום. – איך צריך לפחד מזה.
תאמינו לי, אני עדיין זוכר את המבט שלו.

– מה כל זה בגללי? – הוא אמר את זה לאט מאוד.
שוב הייתה שתיקה ארוכה.
לבסוף הוא נאנח.
עכשיו כבר הוא זה שהסתכל בשעונו.
– אני צריך לקחת את בתי מבית הספר, – אמר.
– אני אלך. מצטער שעכבתי אותך. אבל אילו ידעתי את כל זה אז, וכך הייתי מרגיש, אז הבן שלי ושל אנה, היה כבר בן 15.
אנה רצתה לקרוא לו דוד. לכבוד אבא שלי.
הוא הושיט לי את היד, לחץ את ידי והלך אל היציאה.

עמדתי שם עוד זמן רב מסיבה כלשהי, כבר לא מיהרתי.
חשבתי והבנתי שהוא לא יכול היה להמציא סיפור כזה, או ליתר דיוק, אם הוא המציא אותו, הוא לא היה יכול לשחק אותו כך.

כשחזרתי, סיפרתי למורה שלי על הפגישה הזאת.
הוא לא הופתע ואמר: “היית צריך להזמין אותו לבקר אצלנו”.
פתאום הבנתי שלא לקחתי לא את מספר הטלפון או הכתובת שלו.
לכן, יקירי, אני יודע רק את השם האמצעי שלך – בן דויד. אם אתה קורא את הסיפור הזה שלך עכשיו, תתקשר.
אבל גם אם לא תתקשר, תודה לך.

אני באמת מאחל גם לעצמי, וגם לך, וגם לכולם, לחיות ככה – לכסות על כל הפשעים באהבה.
אני יודע, זה לא קל. יודע שלא מיד. אבל כנראה, שאין דרך אחרת.