הרהורים ישראל והעולם סיפורים מהחיים

תודה לך פטרובנה

חברים, לאחרונה התחלתי לכתוב ציוצים ב”טוויטר”, בשבילי זה דבר חדש. תציצו מדי פעם.
בינתיים, הנה סיפור מהחיים:
1986.
אני לומד בקורסים הגבוהים של תסריטאים ובמאים במוסקבה. אחרי עבודה במפעל של תעשייה כבדה בו נהגתי להישאר 12-14 שעות ביום.
החיים כאן, בלשון המעטה, מפתיעים.
אנחנו צופים בכל מיני סרטים, מאזינים להרצאות, מדברים על יצירתיות.
ביום המלגה, אנחנו מתאספים כמובן במסעדה של בית הקולנוע.. החיים הבוהמיים בשיאם.

בינתיים אשתי נינה ובני אילושה מתגוררים בלנינגרד, בדירת שותפים וחולמים שאני אהיה מפורסם, אעשה סרט, אצליח – וגם הם ביחד איתי.
פעם בחודש אני חוזר הביתה.
ובכן, יום אחד, בחורף אני בא ורואה את נינה שלי מסתירה את פניה ממני. מסתכלת עליי מהצד ומנסה לא להראות את הצד השמאלי. אבל אני הצצתי. אני רואה, על פניה שריטה. ודי עמוקה.
– מה זה?.. – אני שואל.
– פגעתי, – היא אומרת, – בחוט ברזל, כאן בחדר המדרגות.
נו טוב. היא שיחקה טוב. אני האמנתי לה.

עוברות חמש שנים.
אנו מחליטים לעלות לישראל, להתחיל חיים חדשים. אנחנו משאירים את המקרר וגם את הטלוויזיה הצבעונית “Record”, ואת המשכורות שלי, שלרוע מזלי רק גדלות מיום ליום. אבל עוזבים.
שבוע לפני העזיבה אני חוזר הביתה ורואה – נינה שלי וקלאודיה פטרובנה, שכנתנו בדירת השותפים, עומדות מחובקות באמצע המטבח. שתיהן דומעות.
קלאודיה פטרובנה רואה אותי ובורחת לחדרה.
אנחנו נכנסים לחדר שלנו.
עכשיו נינה כבר מספרת לי על זה, שבערך לפני חמש שנים היא נכנסה למטבח כדי לחמם משהו לאילושה.
וקלאודיה פטרובנה בישלה שם גם היא.
לא יודע על מה הם לא הסכימו. אבל קלאודיה פטרובנה, אישה בודדה, רופאה, שאיתה היינו ביחסים טובים, פנתה לפתע לנינה וצעקה: “את, יהודייה מסריחה, אתם לא נותנים לי לחיות כאן!”
והיא צעקה את ה”יהודיה מסריחה” לאשתי נינה, בעלת האף העגול, בלונדינית. אגב, שמה האמצעי היה גם פטרובנה, שנולדה בעמקי רוסיה, בחווה שכוחת-אל כלשהי..
ואז נינה, פטרובנה שלי, הזדקפה, וקמה למען הכבוד של המשפחה, למעני, למען אילושה, ובעיקרון גם למען העמים – היהודי והרוסי. וענתה, “כמובן”. לקלאודיה פטרובנה.
או אז ההיא פתאום קפצה עליה ותפסה לה את הפנים.

ראיתי את השריטה הזו על פניה של נינה, אבל לא הייתי מספיק רגיש. לא ניחשתי.
היא מספרת לי את זה שבוע לפני עזיבתנו ואני אומר לה:
“ראשית, למה לא סיפרת לי את זה קודם, ושנית, אז למה את מתחבקת איתה, אני לא מבין!”
אני מדבר ומתחיל לרתוח!
ונינה מספרת לי שהיום במטבח היא אמרה לקלאודיה פטרובנה: – “את יודעת, קלאודיה פטרובנה, אני רוצה להיפרד ממך” – אנחנו עוזבים לישראל.
ואז קרה הדבר הבא- קלאודיה פטרובנה לפתע הסתובבה לנינה שלי ושאלה בתמיהה:
– “לתמיד?”
נינה אומרת לה:
– “כן, לתמיד.”
ואז קלאודיה פטרובנה נעצרה בשוק, כאילו היה חסר לה אוויר. ואמרה: – “תסלחי לי, נינוצ’קה.” – פתחה את ידיה, צעדה לנינה, והם התחבקו. – “זה הכל בגלל חיינו הארורים!.. איך אנחנו חיים ככה, הא?!” – היא בכתה, כמו שאומרת נינה. וגם פטרובנה שלי התחילה לבכות.
וכך הן עמדו באמצע המטבח המשותף, חיבקו זו את זו ובכו.
ואחת אמרה לשנייה: “תכתבי לי מתי שתגיעו לשם, איך אתם מסתדרים שם.” ונינה ענתה לה: “בטח שאני אכתוב, בטח!”
וכך מצאתי אותן מרוגשות.

לא מזמן נזכרתי בסיפור הפשוט הזה.
שאלתי את אשתי:
– “האם אוכל לכתוב על זה סיפור?”
היא אומרת:
– “תכתוב, ותמסור ברכות ענקיות מאתנו לקלאודיה פטרובנה. לא משנה אם היא תקרא או לא. אתה רק תמסור לה את זה!”
אז הנה אני כותב.
“איפה את עכשיו, קלאודיה פטרובנה? האם אי פעם תקראי את הסיפור הזה, אנחנו לא יודעים. אני ונינה שולחים לך את ברכותינו.
ובאמת, עולים עכשיו לזיכרוני, רק בדברים טובים, כי עם השנים התגלה לנו שכל מה שהיה, כל זה נעשה בשבילנו, בשביל להניע אותנו להחלטה הנכונה, ללחוץ אותנו זה לזה, וגם בסוף, הביא אותנו הביתה, למקום בו גדל הבן שלנו.
בו קיבלנו את כלתנו היקרה, את הנכד והנכדה היקרים שלנו, חברים נפלאים.
בחיינו הופיע מורה אמיתי, ושם הבנו סוף סוף את הדבר החשוב ביותר, בשביל מה אנו חיים.”