סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

תפילה

לואיס הגיע מארגנטינה. אני מרוסיה.

שנינו אנשי קולנוע. התחברנו.
הוא מהראשונים, שהתחילו לצלם סדרות בישראל.
אני הלכתי בכיוון של סרטים דוקומנטריים, כשראיתי שעל תסריטים אי אפשר להתקיים פה.
יום אחד הוא מתקשר אלי ואומר: אתה חייב לעזור לי.
הסתבר, שהוא נכנס לטריטוריה שלי והסתבך עם סרט דוקו שמיועד להצלחה, לפי דבריו.
ובנוסף התברר, שהוא עובד עליו כבר שנה. סרט על נרקומנים. אני לא ידעתי. הוא ביקש ממני להתלוות אליו לצילומים, כי המתרגם חלה והדמויות בסרטו דוברי רוסית.
הצילומים התרחשו בלילה. הסיעו אותי למקום. התברר שאלה היו הריסות של בית מיושן בקרבת ירושלים. ידעתי שהם מתגוררים כאן.

כל מה שהתרחש בהמשך, ניסיתי לשכוח הרבה זמן.
בתאים קטנים, על מזרנים מצ’וקמקים, התרוצצו ילדים. הראשונים שראיתי, היו עוד בסדר – יכלו לדבר, לחלום, חייכו מרחוק, אכלו משהו, אבל הרגשתי שזו רק ההתחלה.
מישהו ניגן על גיטרה..

– הסתכל על ידיו, – לחש לי לואיס.
ראיתי את הידיים, המלאות סימני דקירות, של הנגן. לואיס הניח שקית של אוכל על שולחן.
– אה, לואיס הגיע, – אמר הגיטריסט. – אליק מחכה לך..
הגענו אל אליק.

לפני ישב נער.
אני זוכר את זה, כאילו זה קורה עכשיו, הוא ישב, כשמושיט ידיים. הידיים היו כמו של נגן הגיטרה.
הראש מורכן, עיניים עצומות.
פחדתי.
אני נוגע בו, הוא לא מגיב. אני כבר לא שם לב לאף אחד, לא למצלמה, לא ללואיס. אני מנסה לנער את הילד וזה חסר טעם. פוקח קצת את עיניו ושוב עוצם.
לואיס לוחש לי, שהוא כבר עוקב אחריו כבר שנה שלמה. הריאיון הראשון היה עם נער חכם ומלומד היטב. אחר כך, לקחו אותו לטיפולים בערך 5 פעמים, אך הוא שוב חזר לפה. הוריו הגיעו הנה, ניסו לעשות משהו, אך גם הם ויתרו עליו…ואלה – הימים האחרונים שלו. אף אחד לא צריך אותו.

”חוץ מהילדה הזאת”, – אמר לואיס ומצביע על ילדה ממול.
רק עכשיו אני מבחין בה  בת כ-16, לא יותר, יושבת ומסתכלת בחתיכה של נייר קרוע. מחייכת. אני שואל אותה:
– מה שמך?
– טניה.
– טניה, בואי, אני אקח אותך הביתה. וגם אותו, את החבר שלך.
היא עונה לי:
– אנחנו בבית.
אני אומר:
– טניה, אם הוא יקר לך, תסתכלי עליו, הבחור אבוד.
– אתה לא מבין, טוב לו.
ראיתי את עיניה. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה. היה בהן איזו מין שלווה מופרעת.
– טניה, את, הרי, מבינה מה קורה כאן? – שאלתי שאלה אידיוטית.
– מבינה, – השיבה לי, – טוב כאן.
– תגידי את זה למצלמה, תגידי, – אני שומע את קולו של  לואיס.
והיא מחייכת ואומרת:
– אני אומרת למצלמה, טוב לנו…

הסתובבתי אל לואיס.
– צריך לקחת אותם מפה, אני לא יודע לאן, אבל צריך לקחת אותם מפה דחוף!
מה אתה מצלם כאן?!..
– יש לי אישור לצלם, – מה אומר, – אני כבר שנה איתם… ואני חייב לסיים… אלה הכוכבים שלי בסרט.
– אתה מחכה שהם ימותו?! – נקרעתי לחתיכות.
– אני לא דוחף אותם לזה, – הוא משיב, – אני רק מתעד.
– אלוקים אדירים, לואיס, איך אתה יכול לצלם את זה?!
– זהו סרט דוקומנטרי אמתי, – הוא אומר, – לא השקרים, כמו שלך, אלא תיעוד אמתי. אמת חלוטה!
– אני שם פס על האמת שלך! – צעקתי.
הסתובבתי לכיוון הילדה.
– אני לוקח אותך מפה! – תופס אותה ביד.
– לא צריך!.. – היא משחררת את היד, מחייכת ואומרת למצלמה, – כן, זה סרט אמתי ואנחנו כוכבים אמתיים, לא משחקים כמוך. טוב לנו כאן.. בלעדיך!

אני שומע אותה ורק עכשיו קולט, שבמבנה ההרוס הזה, יש עוד ועוד תאים. ושם עוד ניצוצות של נרות דולקים… יש שם עוד ילדים… ולא מעט. אני מרגיש נחשול. לא יכול ככה.
אני מסתובב, בורח משם. לואיס צועק אליי:
– אתה עוזב אותי כאן?!… אני לא יודע רוסית…
אני יוצא, שואף אוויר ירושלמי לריאות שלי ושומע, איך שלואיס מאחורי גבי, מנסה להגיד משהו ברוסית:
– דברי, דברי, את כוכבת…
– אני גרטה גרבו, – שומע את קולה של הילדה.

אני בורח משם.
אני זוכר שהתקשרתי למשטרה והם אמרו, שלא יגיעו.

לואיס ואני לא נפגשנו מאז.
לא, נפגשנו פעם אחת  אמרתי לו שאני לא מקבל סרט, שבו אין כאב שלך.
– יש שם כאב שלי, – הוא אמר, – אני רוצה, שהם כולם יחוו שוק. כל מי שיראה.
לא הגבתי. שקעתי בכעס אצילי וההרגשה שהצדק עמי.
לואיס גמר לצלם את הסרט.
הסרט באמת עורר תדהמה, סיפרו לי.
ככה הם אמרו – אמת חשופה.
בסוף הסרט מתו כל הגיבורים של הסרט.
גם נגן הגיטרה, הנער, הנערה – גרטה גרבו.

הם לא רצו לחיות ב’עולם השקרים, בו ‘הכל קנוי’, לא ראו משמעות בעבודה עבור תשלום, משרות, פנסיה, מהבוקר עד הערב, כל החיים עד המוות.
מתו בשלווה, כאילו השתחררו.
לא הצלחתי להעביר להם, שיש עולם אחר. אני בעצמי לא ידעתי מזה אז.
לא ידעתי שזה ניצוץ הנשמה, ש’מקלקל לנו את החיים’.
ניצוץ, שמנצנץ בנו, ואתה עומד משתומם וחושב, מה זה היה? משהו נצחי, טהור, מה?!
וזה היה הוא, שקורא לנו. משם, מהחיים ההם, האמתיים. איפה שאין כאב, בדידות, שנאה, איפה שרק חוק אחד שולט. – חוק הנשמה האחת. חוק האהבה.
הוא קורא לנו לשם! – בוא, אתה סבלת כל כך, הגיע הזמן לחזור הביתה!

ועד שלא נשמע, את הנקודה הזו, שבליבנו, עד שלא נאחז בה בחוזקה, נמות, נדרדר לסמים, משתדל לשכוח, כי לא רוצים עוד לחיות ללא משמעות.
זה האיר לנו.

אבל זה רק עכשיו, שאני כזה חכם. אז, לא ידעתי על זה דבר, לא יכולתי להסביר, לא יכולתי להציל. פשוט הלכתי וזהו.

את הסרט של לואיס לא ראיתי.
לא יכולתי להתגבר על עצמי.