הרהורים ישראל והעולם כללי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

בזכות מזוודה אחת

כל חובב תאטרון איכותי, על אחת כמה וכמה אם הוא שחקן, חייב לפחות פעם בחיים לטעום את רוח פסטיבל אדינבורו שבסקוטלנד.
כך גם אני בחיי הבוגרים כשחקנית מקצועית פנטזתי שנים על נסיעה עתירת קולטורה בריטית איכותית.
אך למרבה הצער אע”פ שחייתי באירופה, זה לא יצא מכל מיני סיבות ואילוצים.
ואז לפני למעלה מעשר שנים קבלתי הצעה מדהימה ויוצאת דופן מחבר בימאי שחי בבלגיה,
לקחת חלק במופע תאטרון חזותי שישתתף בפסטיבל אדינבורו.
“אדינבורו?!? אתה רציני בועז?! די אני מתה!”
ככה באינסוף התבטאויות של הלם מצדי ובצהלות ‘קולולולו’ מטורפות הסתימה לה שיחת טלפון אחת
גורלית.

לאחר חודשיים חזרות אינטנסיביות מרובות ויכוחים על סעיפי אי אמון ואגו טריפ מנופח, בפריז, ובאווירה מרוחקת וקרירה, אני ושאר חברי ללהקה עשינו דרכינו לסקוטלנד.
חצי שעה אחרי הנחיתה בנקודת איסוף המזוודות אני מגלה שהמזוודה שלי עם כל הציוד האישי שכלל לא מעט מהתלבושות למופע פשוט נעלמה חמש דק’ אחרי שהנחתי אותה בכדי לאסוף את השנייה.
אתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם שמאותו רגע לתדהמת הקהל המקומי עלה מופע חוצות היסטרי לא מתוכנן בכיכובי עוד לפני שהגענו בכלל ליעד.
למרבה הפלא כל חברי ללהקה שעד לאותו רגע דיי נראו כחבורה אגוצנטרית במיוחד שינתה פניה והתגייסה במלוא האמפתיה והנחישות למצוא את המזוודה האבודה.
אני שנזקקתי כנראה לזריקת אטרופין (כך ע”פ עדויות) ישבתי בצד וצפיתי בנעשה סביבי בהלם.
כולם חיפשו ביחד את האבדה כי היה ברור שהיא עדין איכשהו בסביבה, ואכן האבדה נמצאה למרבה המזל.
כן רוח הגיבוש הקבוצתית לא ממש באה לידי ביטוי בחזרות בפריז אבל לגמרי עבדה ב EDI(שדה התעופה באדינבורו).
בדיעבד די חבל שמזוודה אחת דרמטית נאלצה לשבור את הקרח ולהדק את הקשר של הקאסט.
גם זה משהו, אני יודעת, אבל עדיף היה אם מלכתחילה היינו להקה מלוכדת ופחות חבורה שכל אחד מחבריה “עף על עצמו”.