ישראל והעולם סיפורים קצרים

תמיד לפני העולם באטימות ויוהרה

“יומולדת שמח אחי האהוב.
מאחלת לך שיהיה לך כל מה שאתה רוצה ולא תיענש על זה בשום אופן”
זרקתי לאחי את ברכת יום הולדת המסורתית שלנו.

“שיהיה לך הכל מה שאתה רוצה ועוד ישלמו לך על זה.
אנחנו במדינה יהודית אז ככה צריכים לברך כאן”
הוא הפציר בי.

הוא תמיד צעד לפניי בברכות.
ואנחנו, היהודים, תמיד לפני העולם באטימות ויוהרה.
אטימות – כי אנחנו לא שמים לב שדברים השתנו מאז 67.
אנחנו, כנראה, כבר לא אותה אומה שהגיע עד דמשק תוך 6 ימים.
אנחנו עם המנהרות שמתחתינו לא מצליחים להסתדר וסא״ל מ’ הלך במגרש הביתי. ולא באנטבה.

אבל אנחנו בסרט.
ואנחנו יהירים כי אנחנו עדיין מנכסים לנו את התורה.

התורה?
זאת שהכלל הגדול שלה הוא…
לא לערבב בשר וחלב?
אולי לא לנסוע בשבת?
או אולי הכלל הגדול שלה זה לקנוס למוות עסקים שמוכרים חמץ בפסח או, רחמנא לצל , מוכרים פירור בכיפור?

אה… סליחה.
רבי עקיבא בעצם אמר שהכלל הגדול הוא ואהבת לרעך כמוך.
ואז הילל הזקן אמר – עזוב. הם לא יתמודדו. אז לפחות שלא יעשו לאחר מה שהם שונאים שעושים להם. אולי לפחות לא יחרבו זה לזה את החיים.

נו.
ואיזה מהכללים הגדולים בתורה קיימנו?

אז לפחות נצחק.
כי יהודים זה עם חכם.
הבאנו אותה בסטרטאפ עצבני –
אפשר לא רק לחיות יחד.
אפשר ממש לאהוב , גם את אלא שפחות נוח.
ומאז אנחנו מנסים לעשות אקזיט.
ורק נכנסים לחובות

אז איחלתי לאחי שיהיה לו הכל ועוד ישלמו לו על זה.
כי הרי זה מה שחשוב כאן. בשלהי 2019