ישראל והעולם להיות ישראלי סיפורים קצרים

ישראלים, למה באתם לפה?

“למה הגעתם לכאן עכשיו? אתם לא מבינים לאן הגעתם? דוקרים כאן אנשים לאור היום, כמעט כל יום. למה הגעתם?”
אני עומדת בפרוזדור ומציצה לסלון צר וקטן בדירה שכורה בבת-ים, אליה הגענו לפני כמה דקות משדה התעופה. רק אתמול ישבנו בדירתנו בלנניגרד, אספנו חפצים אחרונים והיום אנחנו כאן, בישראל, במדינה שטופת שמש שקיבלה את פנינו עם ערוגות פרחים ודקלים.
רק אתמול הייתי רוסיה והיום אני ישראלית. היום אני בבית די מוזנח, חשוך, חלונות קטנים אטומים בווילונות.

מיד עולה בי הרגשה של פחד בלתי מוסבר. אז עוד לא ידעתי על השואה, לא ידעתי מה העם שלי עבר לפני חצי מאה, אך כאילו הרגשתי את מה שהם חשו. מה יכולה היתה לחוש נערה שצוטטה לשיחת מבוגרים שפוחדים על חייהם.

שלושים שנה עברו. אינתיפאדת הסכינים נראית היום כמשהו קטן ולא מזיק. מאז חוויתי על בשרי פיגועים ואובדן. התפוצצות של מכוניות תופת, פיגועי התאבדות. שנות התשעים היו עקובות מדם. לא פעם היו בין הפצועים וההרוגים תושבי העיר שלי, בני העדה שלי, שכנים חברים, ילדים של חברים.
כל פעם מחדש הלב היה מתמלא, פחד, כאב, שנאה. כל פעם מחדש היו נגמרות הדמעות, הלב נקרע לחתיכות קטנות, כל פעם מחדש היה נראה שבעוד פיגוע אחד השכל והרגש שלי לא יעמדו. אך מפיגוע לפיגוע זה כאב פחות ופחות. התרגלתי. אדם הוא חיה מסתגלת, לטוב ולרע.
ואז הגיעו הטילים. זה היה קרוב מתמיד. קרוב מדי. טילים נפלו בשכונה סמוכה, בבית הספר של הילדים, בבית ליד. כל הפחדים חזרו. לא רק חזרו, אלא עלו מדרגה. כל מבצע כזה הופך אותי להיסטרית. גורם לי לברוח. לברוח מהעיר, לברוח, מהפחד, לברוח מעצמי.
אבל אי אפשר לברוח מהחיים, מעצמי, מהשאלות שבראשי.
“למה הם לא עוזבים אותנו, זה אולי ברור, קצת ברור. אבל למה אנחנו לבד במערכה הזו. למה העולם לצידם. למה חלק מאיתנו לצידם. למה אנחנו מתים והעולם שותק, למה?״

האנטישמיות, השנאה, הפיגועים, מלווים את העם שלנו לאורך ההיסטוריה, וכל פעם השאלה ״למה זה קורה לנו?״ עולה שוב. אם אנחנו עם מיוחד, אני מוכנה לקבל את זה. אבל למה המיוחדות הזה גורמת לכל כך הרבה שנאה? אין לכך פרופורציות.
למה ככל שאנחנו רוצים לברוח מהמיוחדות שלנו, ככל שאנחנו מנסים יותר להנמס בתוך העמים האחרים, להתבולל, כך יותר מפרידים אותנו, מיחדים אותנו, שונאים אותנו. למה?
.
אני שואלת את השאלות האלה שוב ושוב, גם אחרי שעניתי לעצמי לא פעם. תוך כדי כך, אני מדפדפת בפייסבוק. נותנת לייקים לתמונות של חיילינו, לזוג שהתחתן כשהחתן עדיין בכיסא גלגלים מפציעתו, בין השאר אני נתקלת בציטוט של הנרי פורד, אנטישמי ידוע:

״היהודים הם גזע ששמר על עצמו בחיות ובעוצמה, על ידי שמירה על אותם חוקים טבעיים, שההפרה שלהם גרמה לריקבון של כל כך הרבה אומות אחרות. זהו גזע שהיום ניצב לפנינו כאות לעתיקות שאליה מגיע כל העושר הרוחני שלנו.”*

נראה שפורד חשב שאנחנו מחזיקים בסוד עתיק, שאנחנו מחזיקים במטמון שהעולם מחפשת, בעושר הרוחני של העולם!
אני לא יודעת איפה המטמון הזה, איפה שמור הסוד הזה. אבל האם זה משנה משהו? הרי אם עכשיו באים אלי בריונים שחושבים שאני מחזיקה בכסף שלהם, גם אם אני לא יודעת שיש לי אותו, גם אם לא יודעת איפה הכסף, האם הם יעזבו אותי? לא.

אז מה אני יכולה לעשות? כנראה שעלי למצוא את המטמון ולהביא אותו אליהם, לפני שימחקו אותי מהעולם הזה, לא ככה? זה מה שמצפים מאיתנו, אם להמשיך עם המילים של פורד

“לחברה יש דרישה גדולה נגדו [נגד היהודי] שהוא יפסיק את הייחודיות שלו, שהוא יפסיק את הניצול של העולם… ושהוא יתחיל לממש… את הנבואה העתיקה, כי דרכה כל האומות על פני כדור הארץ יבורכו.״*

אני מחפשת כבר חמש עשרה שנה את המטמון הזה, אני מגלה אותו מדי יום, עוד מטבע ועוד מטבע. את הנבואה העתיקה, את דרכינו כעם, את תפקידנו, להוביל את האומות לחיים מבורכים.

– – –

*הנרי פורד. “היהודי הבינלאומי – הבעיה המרכזית של העולם”