הרהורים ישראל והעולם להיות ישראלי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים

אדמה רוויה בדם של לבבות מאירים

כנס במולדובה. מחלון המטוס הנוחת נגלית ארץ רחבה ירוקה, משובצת באגמי מים כחולים.
אני יוצאת מהמטוס, מעל בנין שדה התעופה מתנוסס שלט גדול, ”קישינב”. לא קישרתי- “קישינב”, פרעות הדמים ביהודים במשך מאות שנים.
פתאום זה חי בי, השעורים משעורי ההיסטוריה בבית הספר, העם שלי, היהודים האחים שלי שגרו פה, ממש על האדמה הזו שאני כעת דורכת עליה, שנטבחו אחת לכמה שנים. אני דורכת על האדמה המכוסה, הרוויה בדם שלהם.
פתאום הם נעשו מוחשיים. המשפחה המורחבת שלי, פתאום הדם שלהם נעשה חם ומבעבע מתחת כפות רגלי הצועדות ברחובות קישינב וגניה. האגמים היו אדומים בתחושת ליבי. דם!

חשבתי בציניות קשה, שהם היו השעשוע התקופתי של תושבי קישינב. עלתה במוחי ההשוואה ,להבדיל, שאנשי האצולה האנגלית יצאו לאירוע חגיגי של צייד אחת לשנה.
היהודים היו אנשים שומרי מצוות, לומדי תורה. היו ביניהם תלמדי חכמים גדולים שהיוו אבן שואבת ללמוד מכל הסביבה. הם גידלו בנים ובנות בחוקי היהודות שהורישו להם חכמי הכנסת גדולה הענקיים מתקופת בית שני, אשר ראו את החורבן והגלות המתקרבת. הנחילו להם חוקים שיסייעו בידיהם לשמור על האיכויות הפנימיות של הקהילות, שיתנו להם חוסן ועמידות לתקופה הקשה והארוכה של הגלות העומדת בפניהם. גם זה למדתי בבית הספר.
הם קיימו קהילות חמות ומגנות בעלות קשרים אנושיים מעודנים ורגישים. בסביבה של התרבות האפלה והאלימה של אירופה. הם ידעו קרוא וכתוב ושמשו יועצים חכמים ויד ימינם של שליטים בורים וחשוכים.

הם הביאו את ליבם שמאיר באור זך של אמונתם העתיקה, לבבות של אור שהיו להפקר.
הולכת עם חברתי בחורה צעירה, לחדר במלון, סביב האגם בין עצים שמשרים שלוה ואנשים שמטיילים סביבו בנחת בערב נעים. פתאום היא אומרת, ” קשה לי עם המקום הזה. במסגרת למודי האנטישמיות באוניברסיטה , למדתי על פרעות קישינב 1904. המרצה שיטח בפנינו את גילויי האכזריות רבות הפנים והנוראיות בהן השתמשה האוכלוסייה המקומית לרצוח ,לטבוח, לשחוט את היהודים חסרי הישע. ועוד הוסיף המרצה שהיו גילויים יותר קשים שנמנע מלספר כי הלב והמוח לא יוכלו להכילם.”

אני מקשיבה והדם מבעבע תחת צעדיי. אחיי היהודים, בני ישראל שלי, הם יצאו מאותיות ספרי ההיסטוריה ועטפו את רגלי, וליבי שותת דם עימם, הזוועות, אצלי, ישראלית החיה בביטחון בארץ ישראל- קרמו עור וגידים, הפכו למציאות שלי, עטפו אותי מהנופים והאדמה. דם חם מבעבע ואמתי. עכשיו.
למחרת בערב חזרה חברתי נסערת, עיניה מורחבות בהתרגשות קשה וסיפרה שהיא וחבר ישראלי ביקשו משני צעירים מקומיים בתחנת הדלק, להזמין להם מונית ולדבריה, למרות ששניהם דברו רוסית טובה, הם זיהו שהם יהודים, ובמקום להזמין לבית המלון, הזמינו מונית לבית הקברות היהודי. בהמשך הדרך שאל אותם הנהג אם הם באמת רוצים להגיע לשם, ומיד שינה את הכיוון למלון. הנערים חמדו לצון אבל היא הייתה מזועזעת מהשנאה שעדיין הייתה טבועה בהם וחשבה בפחד מה היה קורה אם היה נהג אחר שמתחבר לבדיחה בדרך אחרת…???
כל הלילה שמעתי אותה מתפתלת ובחוסר שקט ממלמלת מילים. ובבוקר סיפרה שחלמה שהייתה בפוגרום. בארוחת הבוקר סיפר הנער שהיה אתה שגם עליו עברה חוויה דומה.

הרגשתי וחשבתי שהדם עדיין חי ונושם, אצלנו ואצלם.
למחרת בבוקר ישבתי עם זוג חברים ישראלים, שהאישה גדלה בקישינב. סבתא רבא שלה הייתה בפרעות קישינב 1904. היא סיפרה שהמולדובים עברו מכפר לכפר ושחטו, כדבריה, את כל היהודים. אבל, הוסיפה, שבעיר קישינב לא פגעו ביהודים, כביכול הכול היה בסדר. שאלתי אם היא עצמה הרגישה בטוחה כשגרה בקישינב, והיא ענתה בביטחון, “כן!” אך הוסיפה שהתרגלו לכך שתמיד מתחת לפני השטח היה חשש שמשהו יכול להתפרץ. הייתי המומה.
הם הלכו לטייל בשוק וברחובות המוכרים לפגוש את האנשים הנחמדים שיש בעיר.
לאחר הארוחה הצטרף אלינו חבר שגר בחצי האי קרים ועובד גם במוסקבה. יהודי. הוא סיפר כיצד מי שהיה לו שם יהודי לא יכול היה להתקבל ללימודים, ואילו מניפולציות עשה כולל שינויים בשם משפחתו כדי לטשטש את מוצאו שיוכל ללמוד כבחירתו. הוא נזכר שבילדותו התנכלו לו הרבה בגלל מוצאו, אז הוא מצא שיטה וסיפר מקרה שבו קבוצת ילדים אמרו לו שיהודים הם חכמים ותחמנים ואז האשים את ראש הכנופיה הזו שהוא עצמו יהודי. הוא הזדעזע , מיד פתח את כפתרי חולצתו לחשוף את הצלב שעל חזו וגם היתר מהרו לעשות כן. ואז החבר אמר- אתה אומר שיהודים הם תחמנים, אם זה נכון אז הם גם יכולים לענוד צלב.” ואז כולם תקפו את הילד ההוא וירדו ממנו.

והוא הוסיף ואמר, אבל עכשיו יש לנו את מדינת ישראל. חייבים לאחוז בה ולשמור עליה בכל דרך. אתם לא מבינים כמה היא חשובה לנו. כמה היא יקרה לנו.
ואני, אחזה בי בושה עמוקה כל כך. על קלות הראש שבה אני מתייחסת לארץ שלי, ישראל גם חבריי ואפילו משפחתי, אנחנו מתייחסים אליה כמובן מאליו. אינני מפנימה את ערכה היקר מפז של המדינה שלנו לעם היהודי. למרות שהוריי עברו את השואה ואיבדו את רוב משפחתם ואנשי הקהילה שלהם תוך מספר שבועות במחנה ההשמדה ”אושוויץ”, עבורי היה זה רק סיפור שהפך לחלק ממרקם הילדות שלי.
שתקתי כל השיחה, והתכווצתי. הדם רתח תחתי. היהודים, היהודים שמתו פה, לא היתה להם מדינת ישראל ולא הייתי אני לשמור עליהם ולהצילם. 2000 שנה כאלו. איזה גיבורים!!

בכנס היו המון אנשים מכל מיני מקומות בעולם, אבל מדי פעם פגשתי אנשים שענדו מגן דוד וגם לי יש וגם שלט עם שמי ושם מדינתי, ישראל. המון חיבוקים היו בכנס עם אנשים שאני מכירה אבל החיבוק איתם היה שונה. הם נצמדו אלי כאילו שאבו כוח, כמו מפגש עם משפחה. ואפילו ביחד נגבנו דמעה. והבנו בלבבות משותפים.

חשבתי שזה כמו חיבור של להבות. יש הרבה סוגי נירות שונים בצבעם בגודלם בעיטוריהם, כאלה מאירופה, מאתיופיה, מהודו, מסין, אבל הלהבות שלהם זהות. וכשהן מתחברות הן הופכות לשלהבת אחת אחידה, וכל הלהבות נטמעות בה לאחת.
וידעתי! לפתע בתוך החיבוקים האלה, את הלהבות הקטנות הזעירות והחבויות שאנחנו נושאים עמנו מימים ימימה והן קיימות ואף פעם לא כבו. האור שבלבבות שלנו הוא מעבר לכל השנויים, מעבר לכל ההבדלים, מעל לכל האירועים.
מצאתי! אפשר ליצור מהם שלהבת אחת דרך טבען המשותף.

אנחנו לא מבינים זאת ומסתכלים על הנירות. חושבים על השוני וההבדל, במקום לראות את להבות האור הזהות שבכל לבבותיהם של עם ישראל.
הדם שנשפך על אדמת אירופה הקהה את האור. מתוך הדם היהודי המבעבע מתחת רגלי ברחבי קישינב בערה בי הלהבה.
ודווקא בכנס בקישינב, למדנו על שיטה איך לחבר אחרת ונכון בין אנשים, ומכל העולם באו ללמוד. שיטה שקיימת כ 3500 שנה מימי אברהם אבינו, שלימד מי שרצה איך לחבר, להתקשר על ידי אהבה, שזו הדרך המשותפת. וזו גם הלהבה שנשא העם בהסתר למרות הדם. ופתאום קלטתי איך זה מקופל בפועל בסלוגן המוכר ”ואהבת לרעך כמוך.”

שיטה כזו מיוחדת וייחודית שיכולה לתקן מקומות שנגועים ומופעלים בשנאה, שיהפכו לפעול בין אנשים באהבה. והלהבה הזו החבויה והנשכחת בלבבותינו, עם ישראל. נלמד בעזרתה להבעיר אותה שוב, זו השלהבת הגדולה שתבער בנו ביחד, היא תאיר לכולם, היא יכולה להאיר בכל העולם, כפי שמאירה בכל החברים שבכנס. הבנתי אז מה נקרא ”אור לגויים”. אנחנו הפחנו בשיטה שוב רוח חיים.
וכמו הדם של עמי שמבעבע מתחת רגלי, עם ישראל, כך כל הלהבות הקטנות שהם שמרו, מאירים עכשיו בליבי בשמם. כמו שנאמר ”ובחרת בחיים” אני מבטיחה לחבר אותם לשלהבת האחת הגדולה, ביחד עם חברי שבדרך.
ואני גם יודעת איך.