הרהורים סיפורים מהחיים

אמא אמרה שאני כבר גדולה

“את כבר ילדה גדולה את יכולה ללכת לבד”. כך אמרה לי אמא, אני ילדה בת שלוש שצריכה ללכת לגן. “טוב שתהיי עצמאית, תהיי בלתי תלויה. אמא צריכה ללכת לעבודה.”

ילדה בת שלוש שחוזרת הביתה ויש לה מפתח תלוי בשרוך אדום על הצוואר, אבל אפילו עם כיסא לא תמיד מצליחה להגיע למנעול לפתוח ולהיכנס הביתה.

התביישתי “אמא אמרה שאני כבר גדולה, איך אני לא מצליחה?”

הסתגלתי לחשוב הפוך, להיות נחושה, לגנוז את הפחד, את ההרגשה. לא לחשוב שכל כך הייתי רוצה שמשהו ייתן לי יד, ולא ללכת לבד. שיהיו לי חברים ללכת את הדרך הזו עימם, להיות ביחד כשעוברים ליד הכלב המפחיד בפינה.

במשך החיים עמדתי הרבה פעמים מול דלת לדרך חדשה, אחרת שונה ולא ידועה. והייתי בטוחה שעלי להיות עצמאית, בלתי תלויה, אמיצה ונחושה, כשהנחתי את הצעד הראשון בה.

אבל כשאני מסתכלת ביושר פנימה, אז קודם מופיע אותו הפחד שעלה בכל יום מחדש באותה ילדה קטנה שצריכה ללכת לבד בעצמה לגן. ובאמת באמת תמיד לפני כל דרך חדשה, אני רוצה שיהיה מי שייתן לי יד, וכשאכנס יחכו לי חברים וביחד בה נצעד.

אתמול היה יום העצמאות. ועלתה במחשבתי השאלה: האם “עצמאות” זה ללכת בעצמי, בלתי תלויה?!

אבל הלב שלי דווקא אמר הפוך ומהופך, שזה בסדר ונכון לרצות שמשהו ייתן לך יד, ולחלוק דרך עם חברים זה למעשה עצם העניין. זוהי עצמאות נכונה!

 

– – – – – –

Photo by Caleb Woods on Unsplash