הרהורים כללי נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

נס שקרה לי

האמת החיים שלי מלאים ניסים, מלאים הפתעות, דברים בלתי צפויים שמעצם כך, הם משמחים.
הם נותנים הפתעה כזו בחיים.
נס הוא סוג של מתנה, ואני קבלתי כזו, כשמשהו גרם לי במעשה ביחס במילים, להתפעל, להרגיש שאני מתפוצצת מבפנים, או לחילופין שוקעת בחור אפל ביותר שאין לו תחתית.
העובדה שאני יכולה לכתוב על זה היא מתנה בפני עצמה.
לתאר במילים את עומק התחושה, דקות המחשבה, גווניו של חלום, עצמתה של השתוקקות, בשלמות כל ממדיה.
המילים והדף ממחישים את החוויה, ואפילו פעמיים בחיי קרה לי שהתנתקתי מכל תקשורת עם העולם ולמשך שלושה ימים רצופים כתבתי, נחתי, כתבתי, בכיתי, כתבתי, חלמתי..
והכל נרקם בחרוזי מילים שעלו מעומק נשמתי ההומה מליבי שחש את דקות הפעימה. כתבתי עד שנשלמה בניית החוויה, והסערה שכחה.
כל מחרוזות השירים המופלאות שכתבתי במשך שנים, נשארו ביומן, ועין לא שזפתן. הם נגנזו, המשכתי הלאה. הכתיבה הייתה לי חברתי הקרובה ביותר, שהמתיקה איתי את כל הסודות ונבכי ליבי וביחד גנזנו אותם.
אבל לפתע, תקופה מסוימת שעברתי בחיים קטעה בי את היכולת לכתוב. לא רק שירים אלא אפילו מכתבים, או איזו עבודה באוניברסיטה.
התקשורת עם הלב נקטעה. הרגשתי כמעט נכה.
יום אחד חברה קרובה הגישה לי מחברת יפה ומרנינה עלה כתוב, ”מסתכלת פנימה” . ובחיוך אמרה, פותחים חוג כותבים, אני מבקשת שתבואי איתי ותכתבי במחברת זו.
אמרתי, אין מצב. אינני יודעת לכתוב. “לא חשוב” היא אמרה, “תנסי, בואי איתי אני מבקשת.”
באתי. ישבתי בפגישות, המחברת נותרה ריקה. אבל התמדתי לבוא וישבתי ליד חברתי בכל יום שישי, הקשבתי לסיפורים הנפלאים, שכתבו, ויצאתי כלעומת שבאתי.
היה בי עצב עמוק, חלל ריקני וחשוך שלא הצלחתי לחצות.
אבל עם הזמן, כמו ניצנים לאחר הגשם, החלו לעלות בי משפטים בודדים. ונגד הרצון ונגד הבושה, ולמרות תחושת החידלון, התעקשתי להקריא אותם לפני כולם, כמו להקיש שוב ושוב על שער נעול.
הלב החל לפעום, להכות מצדו השני של השער הנעול. התחלתי לכתוב בשמו קטעי ספור קטנים, מרוחקים. לפעמים היה נפתח חריץ צר, ואחר כך רווח, לפעמים אפילו נפתח פתח, ואז נסגר.
כמו כולם, הקראתי את הסיפורים במאבק פנימי, לא הייתי רגילה לשתף. אבל התעקשתי.
להפתעתי החברים הכותבים הגיבו בחום, באהבה. ואז האהבה הזו היא שפתחה באמת את השער, וחיברה שוב בין יכולת הכתיבה שלי, והחוויות שמסעירות את לבי וצומחות במחשבותיי ומשתוקקות שוב לצאת אל הדף.
ואז קרה הנס.
הנס שכתבתי לאחרים.
שהרגשתי שרחשי לבי, מרטיטים גם בליבם של המאזינים- כשפרסמתי, כעצת חברי, בפייסבוק, הזנוח שלי, פתאום התחילו בכל יום אנשים נוספים לא מוכרים לבקש להיות חברים בו. נהנים ממה שאני כותבת.
הנס הוא שהלב שלי, הפעימות המשתנות שלו בתוך המילים, הסיפורים, הזרימו דם גם בלבבות אחרים, הפעימו בהם חיים.
בשבילם ועבורם, אני מתאמצת לפתוח אותו בכל יום שישי. לצלול לעומק נוסף, לשחרר עוד אזיקים, להסיר עוד מנעולים. כדי שיקרה הנס אצלם. שפעימותיו יפעמו לעולם. והחיים ישובו לזרום.
כי הנס בעולם שלנו הם החיים הזורמים בין הלבבות.
כשסיימתי את המחברת קבלתי מחברה ששלחתי לה סיפור, מחברת חדשה ויפה ומרנינה ועליה כתוב ” השמים הם הגבול”.