1. האדם מקבל התעוררות מלמעלה, שיגיע למקום שעובדים בידיעה בכדי להגיע עמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, ונותנים להאדם כמה התעוררויות, ואם אינו מתאמץ לתת כוחות להגיע לזה, אז הוא מקבל כמה תירוצים על עצמו, והוא מוכרח לברוח מהמערכה. והאדם נשאר צדיק. כלומר, בזה שהוא עוזב את החברה הזו, הוא תמיד צודק. וע"י זה שמצדיק עצמו, באמת הוא מרגיש עצמו לצדיק. (רב"ש א, ענין חשיבות החברה)

2. ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו וכל אחד רוצה לבלוע את חברו חיים שאולה – מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד.
ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעור עיני חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה, והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותנו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו.
ובכדי לפטור את עצמם אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנין על זה מרץ וכח ומח בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים שלא תהיה תקומה להרצון לקבל שלהם אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכח להראות להם את האמת.
ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שלבם חפץ – ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבין מזימות של הרס וחורבן להעתיד שלנו, והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיבם יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם שלא ישאר זכר מהם. ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף יישר-כח בזה שמכבדין אותנו ומחשיבים את עמדתנו… שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה חס ושלום. (רב"ש ב', אגרת ח)

20. אוי לאותו אדם, שאומר כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם. ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים. (זוהר לעם, בהעלותך, 58).

21. כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. (זוהר לעם, בהעלותך, 62)

22. סיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה. (זוהר לעם, בהעלותך, 60).

23. אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשרי הם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הספורים הם לבושים. (זוהר לעם, פרשת בהעלותך, 64).

24. עמקי הסודות האלוהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם.(הראי"ה קוק, אורות הקודש א', ק"א).

25. סודות התורה הם מתלבשים במשלים וחידות בתורה, מטעם התפשטות התורה וירידתם מרום המעלות עד העולם הגשמי הזה. (הרמ"ק, דע את אלוקי אביך, י"ד).

26. כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויָם הגשמי בגבולות של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. (בעל הסולם, תע"ס, כרך א', פרק א', אות א', אור פנימי).

27. עניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית'. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה).

28. ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. ב': לשון הלכה, – ושפה זו קרובה מאד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, – והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסים שמות וכנויים מוזרים, וגם אינה מתיחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. – בכלל היתה נטיה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד. ועל כן, החכמים הראשונים הסתירו החכמה בכתב רק בבחינת קווין ונקודות, גג ורגל, שמזה נולד והצטייר האלפא ביתא, בצורת כ"ב אותיות שלפנינו. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה).

29. באמת הן תורה הנגלה הן תורה הנסתרת הכל סוג אחד כי הכל הולך אחר כוונת האדם בה אם כוונת האדם בה לידע עניניה אינו זוכה לשום דבר כמ"ש בר"ח שעליו נאמר וכל חסדו כציץ השדה אבל אם כוונתו שחושק לדבק בהשי"ת להיות מרכבה לו ואין לזה דרך כ"א ע"י התורה והמצות אזי הן ע"י תורה הנגלית הן ע"י תורה הנסתרת ידבק א"ע, רק שע"י הנסתרת יזכה לדביקות נפלא יותר, וזה לדעתי כוונתם דבר קטן הוייות דאביי ורבא ר"ל השכל שיש בפלפול הגמרא שהיא הוויית וקושיות דאביי ורבא לחדודי הוא דבר קטן ר"ל מי שלומד בשביל שכל זה שיש לו תענוג מזה הוא קטן וכאין הוא ואינו נוגע להשי"ת רק כמו שחושקים לדבר חכמה אחרת, אבל מי שחושק להיות מרכבה להשי"ת ע"י התורה הוא דבר גדול וזהו דבר גדול מעשה מרכבה ר"ל לעשות עצמו מרכבה להשי"ת ע"י התורה. (הרמח"ל, יושר דברי אמת, קונטרס ראשון, ח').

30. אין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה. אלא, שכל ההבחן הוא, רק בבחינת האדם, העוסק בתורה. ושנים, עוסקים בתורה, בהלכה אחת ובלשון אחת ממש, ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב. (בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, אות קמ"ז).

31. דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור, בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי. ואח"כ, ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה. עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת "פשט", משום שנתפשטה מכל הלבושים, המסתירים להשי"ת. (בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, קמ"ח).

32. חכמי המשנה ואמוראים כל התלמוד שלהם על סודות התורה סדרוהו. (תרגום דברי הזוהר פרשת פנחס, ח"ג רמ"ד ב).

68. יש בחירה לאדם, בזה שילך למקום, שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, שפיזרן בכל דור ודור, בכדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אחר כך לצדיקים. (בעל הסולם, שמעתי, צ"ט, רשע או צדיק לא קאמר)

69. הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השנייה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, ויישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

70. ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת. (בעל הסולם, שמעתי, ק"ה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ)

71. ואף על גב שבעל נפש, אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית', עד אשר יערה עליו "רוח" ממרום, אך הוא מחוייב לתת אזניים למשמע לדברי חכמים, ולהאמין בהם בשלמות. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

72. חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראיה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראיה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בנין מפואר נצחי. (בעל הסולם, סגולת זכירה)

73. מתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהייסורים הנוראים ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם, שהיא דרך התורה, הנה אז צריכים ומחויבים להכניע את עצמם ואת חירותם הגופני תחת המשמעת של היחיד, ולקיים פקודותיו וסגולותיו, שיציע להם. (בעל הסולם, החרות)

74. לעניין חיים רוחניים אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, שיהיה מחויב מבחינת מה אל החברה. אלא ההיפך, יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהיכנע תחת היחיד. (בעל הסולם, החרות)

75. עמקי הסודות האלוהיים, פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומיישבת את העניינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כוח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל אחד ואחד לפי דרגתו. (כתבי הראי"ה קוק)

76. בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה. (בעל הסולם, החרות)

77. בעניינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר, היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים הם תמיד מיעוט קטן מאוד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני – צרורה וחתומה בידי המיעוט.

ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם. כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות, אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים, אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר – דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים, לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט לברר ביניהם. (בעל הסולם, החרות)

78. אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלהיים שגברו מאד מאד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם. (ר שלמה בן אליהו נסים, אדרת אליהו)

79. הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השנייה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, ויישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

80. ע"י התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא, היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת. (בעל הסולם, שמעתי, ק"ה, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ)

81. כלל הדברים, כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפיים ויפתח לנו בכל אלה העיניים. (ספר החינוך, פרשת תרומה)

82. וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה ואמר, שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פיקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפיקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, נ"ז)

83. בזמן שהאדם מתדבק ברב אמיתי, שכל רצונו הוא אך לעשות מעשים טובים, אבל האדם מרגיש שאינו מסוגל לעשות מעשים טובים, היינו שהכוונה תהיה בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא ית', אז על ידי שהוא מתדבק ברב אמיתי ורוצה למצוא חן בעיני רבו, היינו שעושה מעשים מה שרבו אוהב, ושונא את הדברים מה שרבו שונא, אז יכול להיות לו דביקות ברבו, ולקבל כוחות מרבו, אפילו מה שאין לו מתכונתו מעת לידתו. וזה ענין ששתלן הצדיקים בכל דור ודור. (בעל הסולם שמעתי צט. רשע או צדיק לא קאמר)

84. אם הרב מלמד לתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עֶבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו". (רב"ש ב', מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה)

85. צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך, המה עסקי הנשמה ממש, דע"כ אמרו ז"ל: "למד לא נאמר, אלא יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המלה, כי אז מתאחד עמו, ויכול לפעול ישועות בעדו. ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו. (בעל הסולם, אגרת מ"ה)

86. וצריך אתה להדבק בי באופן שהמקום לא יפריד בינינו, כי אמרו ז"ל: "הדבק לדהינא ואידהן [הדבק לִמְשׁוּחַ שמן, וְתִמַּשָׁח בעצמך]", שזהו עיקר גדול מפעולות הלמוד של הבעש"ט להזדווג בצדיקים. והלואי חכמת להבין זאת. (בעל הסולם, אגרת כא)

87. כל התורה והמצוות לא ניתנו, אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו. ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר, המוגדר בשם "אהבת זולתו", שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת ה'. (בעל הסולם, מאמר "החירות")

88. ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי כך שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')

89. לשם איזה צורך ערך ה' את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלות את האדם למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו ההרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי ה'. (בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")

90. כל השכר המקוה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דבקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו ית' באהבה. וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו ע"י השפעה לזולתו, ואח"כ באים להיכל המלך שהוא הדבקות בו ע"י הכונה להשפיע נ"ר ליוצרו. ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבר את רגליו. (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)

91. פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (רב"ש א', לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך)

92. בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך. (ספר השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות)

93. המזון הנצחי הוא מהנתינה לזולתו. (בעל הסולם, פרי חכם-שיחות, השפעה ותענוג)

94. אהבת ישראל היא השער הראשון המוליך אל חצרות ה'. (הבעש"ט)

95. צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.
היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'. (רב"ש א', לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך.

96/1. אגרת ע' משנת תרצ"ג – למ. ל. פתח תקוה אגרת זו כתב רבינו כמענה לשאלה שנשלחה אליו בעקבות פרסום מאמר "מתן תורה" בו הוא מרחיב בכך שמצוות ואהבת לרעך כמוך היא כלל התורה, ועניינה הוא שאדם ידאג לתועלת חברו לא פחות שמדואג לתועלת עצמו. שולח השאלה לא הכיר כלל את רבינו, אלא שנתקל במאמרו זה. השאלה הועתקה ע"י רבינו ותחתיה כתב את תשובתו, ונראה לפי צורת הכתיבה שהכין אותה במחשבה לפרסמה בקונטרסים הבאים.
אגרת ע
נוסח השאלה
הנה … איני מתנגד, ואדרבה, מי יתן והי' אשר הב' מאות אלף נפשות שבארץ לא ידאגו יותר אלא לטובתו … צרכי, אכן … אם … עיקר התורה לדאוג בעד אנשים ולא יותר, למה כל התורה והמחברים התלמוד והפוסקים כמעט שאינם מדברים כלל מזה, וכי כלם הניחו את העיקר ועסקו רק בטפלים. ולדעתי כל דבריו בדבר ההוא הם בניגוד לכל הדת המקובל בישראל וכמו שנתפשט בינינו, ולדעתי כח הדרוש הזה הוא בנין חדש ושיטה חדשה אשר המציא על דעת עצמו. כתבתי כמובן רק את דעתי. נאום מ.ל. פתח תקוה
תשובה:
כנראה שלא עיין כל צרכו בדברי, כי כתבתי רק שהיה תנאי מותנה מתחילת קבלת התורה. אולם אחר כך מעת עשיית העגל נתפרדה החבילה, כי נעשה מלחמות, ובני לוי הרגו בדבר ה' ג' אלפי איש, ואחר כך התלונות על משה ואהרן והמרגלים, וכמובן שכל אלה לא הוסיפו אהבה ואחדות – ואחר כך בביאת הארץ גם כן לא שקטה זאת, ולפיכך לא היה אפילו מקום לרצות ממי שיקיים המצוה העיקרית הזאת. אולם כדי שלא תשכח התורה מישראל, התחילו לעסוק בשאר מצוות אף על פי שהניחו את העיקר, כי לא היה להם עצה אחרת. ואולי על זה כיוונו חז"ל שהקשו על חורבן בית שני שלא הי' שם עבודה זרה והיה בקיאים בתורה ומאי טעמא אחרבה, ואמרו בשביל שנאת חנם. יכול להיות שהכונה על שלא יכלו לעסוק בעיקר בנין התורה שהוא "ואהבת לרעך כמוך"(ויקרא יט, יח)

96/2. תכלית ישראל היא לאחד את העולם כולו למשפחה אחת. (הראי"ה קוק, "תלחש לי סוד ההויה")

97. לשון מצווה, פירוש, לשון חיבור כנודע, לשון צוותא חדא. (ר' לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, פרשת וירא)

98. המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמנו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה. (בעל הסולם, מאמר "החירות")

99. כל מצוות הכתובות בתורה או המקובלות שתיקנו האבות, אף על פי שרובם הם במעשה או בפה, הכול הם לתקן הלב, כי כל לבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות מבין. (ר' אברהם אבן עזרא, יסוד מורא, דף ח' ע"ב)

100. אמרו ז"ל: לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדבקותו ית'. (בעל הסולם, מתן תורה, ט"ו)

101. בזמן שיכול לכוון בעל מנת להשפיע, אז נקרא מעשה זו "מצווה". (רב"ש א', בעניין השכר המקבלים)

102. המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס נר מצווה ותורה אור. (בעל הסולם, הקדמת פי חכם)

103. לכך נקרא המצוות מצווה, על שם הדבקות, שמדבק האדם חלק האלוקי השוכן בקרבו אל הכלל אין סוף ב"ה, מלשון צוותא. (ר' מנחם נחום טברסקי מצ'רנוביל, מאור עיניים, וירא)

104. יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו איבר וגיד. (רב"ש א', חשיבותה של תפילת רבים)

105. סוד תר"כ שמות של תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, הם בעצם ה' בחינות של הנשמה. דהיינו, נרנח"י, כי הכלים של הנרנח"י הם מתר"כ מצוות, והאורות דנרנח"י הם עצם אור תורה, שבכל מצווה ומצווה. נמצא שהתורה והנשמה הם אחד. (בעל הסולם, אגרת י"ז)

106. בכמה מקומות בזוהר מכנה לתרי"ג מצוות – "תרי"ג עיטין דאורייתא", ובהרבה מקומות בזוהר קורא לתרי"ג מצוות – "תרי"ג פקודין", כי מתחילה מחויב האדם בשמירת התורה והמצוות כדי לזכך גופו ולהגדיל נשמתו, ואז נמצאים אצלו התרי"ג מצוות בבחי' "תרי"ג עיטין", דהיינו עצות, איך שיזכה סוף סוף לבוא לפני המלך ולזכות לאור פניו, כי שמירת התורה וקיום המצוות מזככין אותו לאט לאט, עד שיזכה לאור פני מלך חיים, וע"ד שמובא בגמ': מה אכפת לו להקב"ה בשוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, אלא לא ניתנו תורה ומצוות אלא כדי לצרף בהם את ישראל. אמנם אחר שנזדכך די צרכו, וזוכה לאור פניו ית', אז נפתחו עיניו ונשמתו, וזוכה להשיג תרי"ג אורות הקדושים הנמצאים בתרי"ג המצוות, שהם סוד שמותיו הקדושים, דהיינו שבאים להשגתו, וע"י קיום כל אחת מהמצוות נוטל חלק האור המופקד בהמצווה, כי המצווה ה"ס הכלי, ובו מלובש האור, דהיינו שם קדוש השייך בפרטיות למצווה הזאת, שז"ס: נר מצווה ותורה אור, ואז נקראים אצלו תרי"ג מצוות "תרי"ג פקודין". (בעל הסולם, הקדמת פי חכם)

107. הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה של "ואהבת לרעך כמוך" …וזהו דת כולל לכל האומות . אבל חוץ מזה יכולה כל אומה ללכת בדתה היא, ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה. (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)

108. "ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר – זהו כלל גדול בתורה. (תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, דף ל/ב)

109. מעשה בנוכרי אחד שבא לפני הלל, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר לו מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והיתר פירוש הוא לך ולמד. (תלמוד בבלי, שבת ל"א, ע"א)

110. באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו, (ויקרא יט): ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש. (מסילת ישרים, פרק יא – בפרטי מדת הנקיות)

111. העיקר שהכל תלוי בו, הוא שיהיה אהבה ואחוה בתוך בני ישראל, וכמאמר חז"ל, שבמצות ואהבת לרעך כמוך תלוי כל התורה כולה. שבזמן שיש שלום ביניהם ואהבה ואחוה וריעות, הם עלולים לקבל התורה. (מאור ושמש, רמזי שבועות)

112. בארתי במאמרים הקודמים, את צורתה הכללית של עבודתו ית' וית', שכל מהותה איננה, לא פחות ולא יותר, מדבר אהבת זולתו. אשר, מבחינה המעשיית, ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו". (בעל הסולם, השלום)

113. פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (רב"ש א', לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך)

114. אמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ד) שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקב"ה על שברא אותו. כתוב (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם, אלא לסיבת שנאת חנם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם, אלא בשעתם, אבל שנאת חנם, בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה, שכולה תלויה בה. (מהרח"ו, ספר שערי קדושה, חלק ב', שער ד')

115. אימתי מוצאת הבריאה חן בעיני הקב"ה, בזמן שכלל ישראל אגודים יחד ואין ביניהם שום קנאה ושנאה ותחרות, וכל אחד חושב בתקנת וטובת חבירו, ואז הקב"ה שמח בבריאתו, ועל זה נאמר ישמח ה' במעשיו. ובדרך רמז נוכל לבאר בזה את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רוצה לומר, אם תהיה אוהב לרעך כמוך, אז אני ה' בתוככם ואוהב אני את שניכם. (רבי ישראל מאיר הכהן "החפץ חיים", זכור למרים, פרק יא)

116. יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד… בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו… אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות"… אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

117. לא די לנו לימוד הנהגת אופני המעשה, כי אנחנו צריכים ללמוד אותם הדברים המביאים לידי הכוונה הרצויה… באופן שעוד טרם המעשה, צריכים ללימודים המצרפין את הגוף שיסתגל לאמונה בה' ותורתו והשגחתו. ועל זה אמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ולא אמרו בראתי לו מצוות תבלין. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

118. אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכול פונים עכשיו רק לתקן את החרדיות הפשוטה, כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. (הראי"ה קוק, אגרות א', ק"ס-קס"א)

119. וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל: אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ע')

120. וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה (ישעיהו, כב, יג).
פירוש המצודת דוד – "יען כי נגש – בעבור כי העם הזה נגש אלי להתקרב בדבור הפה וכבדוני בשפתי' ולא בלב ידברו כי לבו רחק ממני. ותהי יראתם אותי – מה שהם יראים מפני אינה באה מן הלב אלא כמצות אנשים המלמדים ואומרים התראו כאלו אתם יראים ונכנעים". (מצודת דויד)

121. והנה בלי ידיעת חכמת הקבלה הוא כבהמה, אחר שעושה המצווה בלי טעם, רק מצוות אנשים מלומדה, ודומה לבהמות האוכלות חציר, שאין בו טעם אכילת אדם. (ר' צבי הירש אייכנשטיין, סור מרע ועשה טוב)

122. לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם, שבא לו ממשכא דחויא [עור הנחש], נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. (בעל הסולם, שמעתי ס"ח, קשר האדם אל הספירות)

123. האדם צריך להשתוקק לזכות לשכר מצווה, שפירושו, שעל ידי קיום המצוות יזכה להיות דבוק בהמצוֵה. (בעל הסולם, שמעתי רכ"ז, שכר מצווה – מצווה)

124. לו עָסקנו בחכמת הקבלה הייתה מתקרבת הגאולה, כי הכול תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה, היא גורמת איחור ועיכוב בניין בית מקדשנו. (עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות)

125. גאולת ישראל וכל מעלת ישראל תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ס"ט)

126. לימוד חכמת האמת, הוא לימוד הקבלה, הוא ראש לכל התיקונים, כמו שאמר הרב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, זכרונו לברכה, בפה מלא: בזכות לימוד הקבלה ייצאו ישראל מן הגלות. (הרמח"ל, דרך עץ חיים)

127. הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה. (הגר"א, אבן שלמה)

128. רק על פי חכמת הקבלה תיוושע ישראל תשועת עולמים כי רק הוא חכמת אלקית המסורה לחכמי ישראל מימי קדם ושנים קדמוניות ועל ידה יתגלה כבוד אלקים וכבוד תורתו הקדושה. (ר' שבתאי ליפשיץ, סגולת ישראל, מערכת ז', אות ה')

129. יודע אני שבזכות ספר הזוהר הקדוש וכתבי הקבלה שיתפשטו בעולם ייצא עם ישראל לחירות, ובלימוד זה תלויה גאולתנו. (הרש"ש, אור הרש"ש, עמ' 159)

130. כלל העולה שחייב אדם לדעת שמו יתברך, ומי שלא ראה חכמה זו לא ראה אורות מימיו, והכסיל בחושך הולך. וכמי שלא רוצה בחכמה שתתגלה כחכמה זאת שבזכותה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. (הרח"ו, אוצרות חיים, דף י"ח)

131. על ידי עסק ישראל בסודות התורה יבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. (ר' יעקב צבי יאליש, קהלות יעקב, ערך סוד)

132. כל גדולי הקבלה פה אחד צועקים ככרוכיה, שכל זמן שמסלקים מאורייתא את רזיה, ואינם עוסקים בסודותיה, מחריבים את העולם. אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, אינון דמסלקן רזא וחוכמתא מאורייתא ומשוין לאורייתא יבשה [הם שמסלקים רז וחכמה מהתורה ועושים תורה ליבשה], הוא מאמר מפורסם בתקו"ז. (רב קוק, אגרות, כרך ב)

133. צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה, וביאת המשיח המקוה לנו בב"א, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת כמו"ש "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו'", אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמ"ש ישעיה ס"ה, הנער בן מאה שנה ימות וכו' וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמ"ש ישעיה י"א "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וכמו"ש וינהרו אל ה' ואל טובו וכו' והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, וע"כ נחקק בדמיונם, ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד, ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם, וכמותם מקהל ה', באמרם כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. (בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות)

134. צריך להבין מאד מאד, שזה ענין של הגאולה, וביאת המשיח המקוה לנו בב"א, הוא ענין תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת כמו"ש "ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו'", אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמ"ש ישעיה ס"ה, הנער בן מאה שנה ימות וכו' וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם, כמ"ש ישעיה י"א "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וכמו"ש וינהרו אל ה' ואל טובו וכו' והתגברות הדעת הזה הוא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, וע"כ נחקק בדמיונם, ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד, ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם, וכמותם מקהל ה', באמרם כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. (בעל הסולם, הקדמה לפנים מאירות ומסבירות)

135. יש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטֹם ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו – שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.

ותורה זו של השואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר: "והיה באחרית הימים וגו' והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה וגו' ושפט בין עמים רבים", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים", דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים ע"י המלחמות ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים" וגו'.

ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו התבלין מוטב, ואם לאו תלכו בדרך יסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם ואז יחפשו כל אומות העולם עצה איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא ילמד אותם את התורה הזא (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון, פרק א)

136. בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

137. הקץ המובטח לבוא לישראל, על פי חוק ההתפתחות ההדרגתית, מכונה "בעיתה", כלומר, הקשור בעבותות הזמן. והקץ הבטוח לישראל, על ידי שיקחו את התפתחות מידותיהם תחת ממשלת ידיהם. מכונה "אחישנה", כלומר בלתי תלוי לגמרי בזמן. (בעל הסולם, השלום בעולם)

138. ובזה תבין אמרם ז"ל על הפסוק: אני ה' בעיתה אחישנה. ופירשו בסנהדרין צ"ח: לא זכו – בעיתה, זכו – אחישנה. היות שיש ב' דרכים להשגת המטרה הנזכרת:

או ע"י תשומת לב מעצמם, שהוא נקרא דרך תשובה, ואם יזכו לזה, יקוים בהם אחישנה, כלומר, שאין על זה זמן קצוב, אלא מתי שיזכו – יוגמר התיקון, כמובן.

ואם לא יזכו לתשומת לב, יש דרך אחר, שנקרא דרך ייסורין… שמסוגל למרק כל חומר וגשם, עדי שיבין, איך מוציאים ראש מתוך האבוס הבהמי, כדי להגביה על, ולעלות ולטפס על דרגת סולם האושר וההצלחה האנושית, כי ישוב ויתדבק בשורשו וישלים הכוונה. (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ז')

139. הדמיון שבאדם משמש עם השׂכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו. אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה, על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מאותו המזיק.

נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק, ולא החוש. כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע, ולקרבו אל הטוב. …ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השׂכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שׂכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו, לא הספיקו לגלות לו שכל כזה.

בדומה לשואל בעצת הרופא – שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידם, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.

וזהו שביארנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך יסורים, ודרך תורה. אשר כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותם שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מדתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היו ממאורעות חייו עצמו.

הרי לעיניך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבות לו לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר, ואם כן נפטר מיסורים, וגם מרויח זמן. (בעל הסולם, מאמר החירות)

140. אפשר לדמות הדבר לחולה שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא, בטרם שיבין בעצמו איך עצתו תרפא אותו. ועל כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה, הרי יוכל למות מחליו, בטרם יספיק להבין חכמת הרפואה. כן דרך היסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהן נסיונות מזרזות מאד המסוגלות לפתח בהם את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאה לידי המחשבות והמעשים האלו. (בעל הסולם, החירות)

141. כשנביט אל כלל מצבי העולם מאז הבראו, כפי המקרים שקרו בו ומה שיעדו עליהם הנביאים, נמצא בדבר הדרגה רביעית, ונחשוב המין האנושי כלו כאדם אחד מעת הולדו עד עמדו על פרקו כראוי. והנה נמצא מצב אחד שהסכלות והחשך גבר בו תגבורת גדול, שנעדרה ממנו הידיעה האמיתית בבורא ית' ובשלימותו העדר גדול. והוא מה שקראו החז"ל, שני אלפים תהו. המצב השני הוא מצב טוב מזה שזכרנו, והוא כמצב זמננו זה, שהנה יש לנו ת"ל ידיעת מציאותו ית' ושלימותו, ותורת ה' אתנו, ולפניו אנחנו עובדים. אמנם אין אות ואין נביא, וחסרה ההשכלה האמיתית שהיא רוה"ק. כי אמנם מה שהאדם משכיל בשכלו על ידי עסקו האנושי לגבי מה שמשכיל ברוח שכל נשפע, אינו אלא כערך הגוף אל הנשמה. מצב שלישי טוב מזה, הוא כמצב זמן בית המקדש, שכבר היו אותות ומופתים, ונבואה במין האדם, אך לא נמצא השפע הזה מתפשט בכלו אלא ביחידים, וגם להם בקושי, כי כבר נמצא לדבר מניעה ועיכוב. מצב רביעי טוב מכלם, והוא מה שייעדו עליו הנביאים לעתיד לבא, שלא ימצא הסכלות כלל, ורוה"ק יהיה שפוך על כל המין האנושי, בלא קושי כלל. והנה אז יקרא שנגמר בנינו של המין האנושי, כי משם והלאה עילוים יהיו לו, ועד נצח נצחים יתענג. (דרך ה', חלק ב, פרק ח, סעיף ד)

142. וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר)

143. ועדיין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת וכו', כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

144. והנך מוצא בהכרח, שיש ג' מצבים לנשמות בדרך כלל. מצב הא' הוא מציאותן בא"ס ב"ה במחשבת הבריאה, שכבר יש להן שם צורה העתידה של גמר התיקון. מצב ב', הוא מציאותן בבחינת שתא אלפי שני, שנתחלקו ע"י ב' המערכות הנ"ל לגוף ונפש, וניתנה להן העבודה בתורה ומצוות, כדי להפך את הרצון לקבל שבהן ולהביאו לבחינת רצון להשפיע נ"ר ליוצרם, ולא לעצמם כלל. ובמשך זמן מצב הזה, לא יגיע שום תיקון לגופים רק לנפשות בלבד, כלומר שצריכים לבער מקרבם כל בחינת הקבלה לעצמם שהיא בחינת הגוף, ולהשאר בבחינת רצון אך להשפיע בלבד. שזהו צורת הרצון שבנפשות. ואפילו נפשות הצדיקים לא תוכלנה להתענג בגן עדן אחר פטירתן, אלא אחר ככלות כל גופן להרקב בעפר. מצב הג' הוא גמר התיקון של הנשמות אחר תחית המתים שאז יגיע התיקון השלם גם אל הגופין, כי אז יהפכו גם את הקבלה עצמה, שהיא צורת הגוף, שתשרה עליה צורה של השפעה טהורה, ונעשים ראויים לקבל לעצמם כל הטוב והעונג והנועם שבמחשבת הבריאה. ועם כל זה יזכו לדבקות החזקה, מכח השואת צורתם ליוצרם. כי לא יקבלו כל זה מצד רצונם לקבל, אלא מצד רצונם להשפיע נ"ר ליוצרם, שהרי יש לו ית' הנאה שמקבלים ממנו. ולשם הקיצור אשתמש מכאן ואילך בשמות ג' המצבים הללו דהיינו מצב א' מצב ב' ומצב ג', ואתה תזכור כל המתבאר כאן בכל מצב ומצב. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות יד)

145. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאוספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. (בעל הסולם, אגרת י"ג)

146. זכור אזכיר לכם עוד תוקף הדבר של אהבת חברים, על כל פנים בעת הזאת, אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אַמַת המידה של הצלחתנו הקרובה לנו. לכן, פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקוים בכם הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", בפשיטות. (בעל הסולם, אגרת מ"ז)

147. עשו כפי כוחכם, ותשועת ה' כהרף עיין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר, כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות. (בעל הסולם, אגרת י')

148. הנני מצווה, שתתחילו בכל מאמצי כוחכם לאהוב איש את חברו, כמו את עצמו, ולהצטער בצרת חברו, ולשמוח בשמחת חברו עד כמה שאפשר. ואקווה שתקיימו בזה דברי ותשאו העניין בשלמותו. (בעל הסולם, אגרת מ"ט)

149. עוד זאת אבקש מאיתכם, להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים, להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאיתכם תאוות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצוייר שום שנאה. אדרבה, רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים. (בעל הסולם, אגרת י"א)

150. יכוין לאהוב לכל אחד כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. (שער הגלגולים, הקדמה לח)

151. עניין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא עניין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שעניין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. (רב"ש א', מה לדרוש מאסיפת חברים)

152. עיקר הַחִיּוּת והתיקון והקיום של כל הבריאה, הוא על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם, נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. ("ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')

153. עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים. ("ליקוטי עצות", ערך "שלום")

154. והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת. ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאם כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו. וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה. מה שאם כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת. (רב"ש א', לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך)

155. ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת. לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב. כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת. (רב"ש א', ענין חשיבות החברה)

156. אי לזאת, בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם. (רב"ש א', ענין חשיבות החברה)

157. ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו. מה שאין כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע.

ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו….וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'. והגם שראה שקשה לצאת מאהבה עצמית, אבל הוא הבין, שזה הוא דרך אמיתית. כלומר, שהאדם צריך להגיע לעבוד לשמה. (רב"ש א', ענין חשיבות החברה)

158. מצינו בדברי הזהר (פנחס, דף ל"א, אות צ"א, ובהסולם) וזה לשונו "אף כך אדם, היושב בעיר, היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום, ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום, שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצות. כי התורה נקראת "עץ". זה שכתוב "עץ חיים היא, למחזיקים בה". ואדם הוא עץ, שכתוב "כי האדם עץ השדה". והמצות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו "רק אשר תדע, כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם הזה, וכרת מעולם הבא". ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום, שיש שם רשעים, שלא יוכל להצליח שם בתורה ומצות. ויטע את עצמו במקום אחר, בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצות.

וכיון שהאדם, שהזה"ק מדמה אותו לעץ השדה, כמו עץ השדה סובל משכנים רעים, היינו שצריכים תמיד לגזור את העשבים הרעים שנמצא מסביבו, שהוא מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו מאלו אנשים, שדרך אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה, בכדי שלא יהא נמשך אחריהם. (רב"ש א', ענין חשיבות החברה)

159. הגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים. וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאין כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדאי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. (רב"ש א', ענין חשיבות החברה)

160. אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם – אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר. לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר – הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. – – – וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר". (בעל הסולם, מאמר החרות)

161. תנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי. (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט/א)

162. ג. "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

הנה לאחר שאמרו "קנה לך חבר", נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא צריך להתייחס אליהם. היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, להתחבר עמהם. זאת אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.

אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית הכנסת. איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.

היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר אמת כשהוא לעצמו, היינו בלי המשיגים.

דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.

אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.

לכן אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". זאת אומרת, שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם. אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא משום שאין לו שום השתוות עמהם (רב"ש א', עשה לך רב וקנה לך חבר – א')

163. ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. מה אומרת? אלא בשעה שהדין תלוי על העולם, לא ייפרד אדם מן הכלל לבדו, ולא יצוין למעלה, ולא יידעו אותו לבדו. כי בשעה שהדין תלוי על העולם, אלו שנודעו ונרשמו לבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ, אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בתוך עמי אנוכי יושבת, ואיני רוצה להיפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. (זוהר לעם, בשלח, 11)

164. אסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו… וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל. (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, לא עת האסף המקנה)

165. אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה. (בעל הסולם, מצווה אחת)

166. האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית. וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו. (בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה)

167. אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע, ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו הזוכה לקונטקט עמו אינו ניתוסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו ואין ממה להתרגש כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר. כן הזוכה לחביבות יתירה לדעת שהוא בן למקום אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה מה שלא ידע מקודם לכן. ולפיכך אדרבה גם האדם הזוכה נעשה מתוך כך טבעי ביותר. ופשטן ביותר ועני ביותר, עד שאפשר לומר שמטרם הזכיה היה אותו האדם וכן כל ההמון מחוץ להטבע הפשוטה. כי עתה הוא שוה ופשטן ומבין את כל האנשים ומעורב עמהם מאד ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד כי אין להם אח קרוב כמוהו. (בעל הסולם, עיתון האומה)

168. "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לך." (בראשית כח, כב)

169. "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, שָׁנָה שָׁנָה." (דברים יד, כב)

170. "השומר מעשר מובטח שלא יבוא לידי היזק." (ר' אליהו בן שלמה זלמן (הגאון מוילנא))

171. "להפריש מעשר מכל ריוח שיזדמן לו." (ר' משה טייטלבוים, הנהגות צדיקים – הנהגות טובות)

172. "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה', הוא קדש לה'… ולבני לוי הנה נתתי כל-מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר- הם עובדים את עבודת אהל מועד… כי את – מעשר בני-ישראל אשר ירימו ליהוה תרומה נתתי ללוים לנחלה." (במדבר יח, כא-כד)

173. "אל ירפה אדם ידו מן המעשרות ויתנם כראוי, מן השדה ומן הבית ומכל מה שיבוא לידו בשום ענין בעולם." (רבי יצחק אבוהב, "מנורת המאור")

174. "וענין תרומות ומעשרות נותנים דווקא מהרכוש, ממה שהאדם כבר זכה לאיזה רכוש וקנין, ואז שייך, שנותן מזה מעשר." (כתבי רב"ש, כרך ג', האדם עץ השדה)

175. "אמר אביי אין עני אלא בדעה". (תלמוד בבלי, מסכת נדרים דף מא/א)

176. "מרבי ישמעאל ברבי יוסי, עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין, אמר לו בשביל שמעשרין, שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט/א )

177. "עשר תעשר", ודרשו, "עשר, בשביל שתתעשר". ולכאורה, איך דרשו חז"ל צווי הפסוק על שלא לשמה, היינו שהכוונה, שהוא יתן צדקה, כדי שיתעשר. ויש לומר על דרך שאמרו, "נעשה ונשמע". שהכוונה, שעל ידי המעשה הם יגיעו לבחינת נשמע, שהמעשה פועלת על הכוונה.

נמצא, שהאדם, בזמן נתינת המעשר, היינו מעשה של נתינה, יכוון "בשביל שתתעשר", היינו שיזכה לבחינת רצון וחשק ליתן, היינו כמו שהמעשה הוא נתינה ולא קבלה, כמו כן יזכה שגם המחשבה והכוונה שלו יהיה רק לתת ולא לקבל שום תמורה חזרה.

ועוד יש לומר "עשר תעשר", היינו "עשר" על המעשה, באם שיעשה מעשה של נתינה, "תעשר", אז יזכה שגם הכוונה יהיה בחינת נתינה ולא קבלה. ומה יהיה אחר כך "בשביל שתתעשר", כי אי אפשר לקבל הטוב והעונג, הנקרא עשירות מה' מטרם שיהיה לו השתוות הצורה. ואז, כשיזכה, שגם הכוונה יהיה בעל מנת להשפיע, אז יזכה לקבל את העשירות, הנקרא "שתתעשר." (כתבי רב"ש, כרך ג, מאמר "עשר תעשר")

178. "… בזה שנותן למעשר, היינו עשייה בלי דעת, ואומר שמעשר זו הוא קודש, בזכות זה יש לו עשירות במקום אחר, היינו בחינת דעת, הנקרא עשירות, מקבל מדברים.

לכן תשע בחינות הוא יהיה לו, היינו שבאלו הט' בחינות הוא מקבל בחינת דעת, ועשירי יהיה קודש לה', היינו שהוא כולו לה', שאין לו בה שום השגה. לכן נקרא לה'." (רב"ש ג', מאמר "ענין מסכנא")

179. תתחזק ידידי להאיר את אור חכמת הנסתר בעולם. עתה קָרבו הימים, שהכול יכירו וידעו שישועת ישראל וישועת העולם כולו תלויה רק בהופעת חכמת אור הגנוז של פנימיות רזי תורה בשפה ברורה. (הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה ח"א, עמ' צ"ב)

180. כלל רזי עולם, שמשום עת לעשות לה' הסכמתי לגלותם, כי השעה צריכה לכך. וגדולים וטובים ממני סבלו דיבת עם, בשביל עניינים כאלה, שלחץ אותם רוחם הטהור, בשביל תיקון הדור, לְדַבר דברים חדשים ולגלות נסתרות, שלא הורגל בהם השכל ההמוני. (הראי"ה קוק, אגרות הראיה ב', ל"ד)

181. השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להיפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם. ולהוריד דברים נישאים ונשגבים ממרום עוּזם עד עומק הדיוטא הרגילה ההמונית, צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה ותברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולארי, להשיב נפשות צמאות.

(הראי"ה קוק, עקבי הצאן, נ"ד)

182. אני רואה שעיקר מניעת ההצלחה בכל מה שעושים לחזק את היהדות ומעמדם של ישראל בכל, הוא מפני שנזנח האור האלוקי, נזנח לגמרי מן הלב והמוח. הכול פונים עכשיו רק לתקן את החרדיות הפשוטה, כאילו יהיה אפשר להחיות את העולם בגוף בלא נשמה. (הראי"ה קוק, אגרות א', ק"ס-קס"א)

183/1. "ואחר שהשי"ת נתן בלבי לגלות באיזה שיעור את המכסה הלוטה על חכמת האמת, כדי להקל על עובדי ה' ליפתח בחכמה בבחי' אתערותא דלתתא, דאין היצה"ר שורה אלא בלב פנוי מחכמה, שע"כ נאמר (יהיב חכמתא לחכימין) "ובכל חכם לב נתתי חכמה", שמוכרח עובד ה' להיות מוכן בחכמה כפי מה שמשוער הימנו ית', לבחי' אתדל"ת, עד שיהי' נקרא חכם לב, כמ"ש בהקדמת הע"ח אשר מסוגלים ביחוד ספרי הקבלה כדי לפתוח חכמת לב להמעינים. כמ"ש הרח"ו ז"ל. וכיון שראיתי רוב הזוהמא והכסילות שנתגבר בדור הזה עד שעזבו את השימוש בספרי קבלה לגמרי, ונמנע מהם אורם ח"ו. אמרתי עת לעשות לה' הפרו תורתיך, והסכמתי בדעתי אחרי ישוב הדעת ארוך לגלות קצה החכמה במשענתי, לפני פשוטי עם בית יעקב, שיהיה להם אחיזה בדברים העליונים הכמוסים ונחתמים באלף עזקות, שמתוך כך יתקרבו הלבבות בשימוש הזוהר וכהאר"י ז"ל, שאין התפתחות לב בחכמה זולתם. (פתח השער, קטע י"ד, ע"ב)

183/2. מתוך שנתמעטה האמונה, בכלל. והאמונה, בקדושי עליון חכמי הדורות, בפרט. וספרי הקבלה והזוהר, מלאים ממשלים גשמיים. ע"כ נפל הפחד, על כל אחד, שלא יצא שכרו בהפסדו. כי ח"ו, קרוב להכשל בפסל ודמות. והיא שהעירני, לעשות ביאור מספיק, על כהאר"י ז"ל. ועתה – על הזוהר הקדוש. והסרתי הפחד הזה, לגמרי. כי ביארתי והוכחתי בעליל, את הנמשל הרוחני של כל דבר, שהוא מופשט מכל דמיון גשמי, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, כמו שיראו המעיינים. למען, לאפשר לכל המון בית ישראל, ללמוד ספר הזוהר, ולהתחמם באורו הקדוש.

וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות, שתפקיד ביאורי, הוא בתפקיד כל סולם: שאם יש לך עליה, מלאה כל טוב, אינך חסר, אלא "סולם", לעלות בו. ואז, כל טוב העולם בידיך.

אמנם, אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו. כי אם תנוח במדרגות הסולם, ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזוהר. כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה. אלא, עשיתי על כל פנים, בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו, לעלות ולהעמיק ולהסתכל, בספר הזוהר גופו. כי רק אז, תושלם כונתי בביאורי זה. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות נח)

184. מקודם לא היה היצר הרע מתגבר כל כך, והיה די תורה בנגלה לתבלין לנגדו, אבל עתה קודם הגאולה היצר הרע מתגבר יותר וצריכים להתחזק גם בנסתר. (ר' שמחה בונים מפשיסחא)

185. דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ורביע מאומה לא נתקן. (הראי"ה קוק, אגרות ב', קכ"ג-קכ"ה)

186. גילוי חכמה זאת עתה בדורות גרועים, הוא כדי שיהיה לנו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמיים, כי באותם הדורות הקודמים היו אנשי מעשה וחסידים, והמעשים טובים היו מצילים אותם מפי המקטרגים. עתה רחוקים אנו משורש העליון כמו השמרים בתוך החביות, מי יגן עלינו אם לא קריאתנו בחכמה הזאת הנפלאה והעמוקה. ובפרט על דרך שכתב הרב ז"ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות. (ר' יעקב צמח, בסוף הקדמתו לעץ חיים)

187. לימוד חכמת האמת, הוא לימוד הקבלה, הוא ראש לכל התיקונים, כמו שאמר הרב הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, בפה מלא: בזכות לימוד הקבלה ייצאו ישראל מן הגלות. (הרמח"ל, ספר דרך עץ חיים)

188. אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטוהרה גדולה, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת. מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ל"ו)

189. דווקא לימוד הזוהר יש בו סגולה יותר על לימוד משנה ותלמוד ומקרא, והוא פלא, במה כוחו גדול מכל התורה, אם למקרא ואם למשנה… היינו שהמקרא ומשנה והתלמוד הם מלובשים מאוד, ואינו ניכר בהם הסוד כלל, לא כן הזוהר, שמדבר בסודות התורה בפירוש, ואין פתי קורא שלא יבין כי דבריו בעמקי רזי התורה. ולכן, להיות סתרי תורה גלויים בלי לבוש, הם מזהירים ומאירים הנפש. (החיד"א, הגדולים, מערכת ספרים, ב')

190. קל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מאשר ביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאוד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצוניים גשמיים, דהיינו גניבה, גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאוד לכל אדם לכוון דעתו ולבו לה' בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. כל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו. ואיך יוכל להיזכר עוד בשעת הלימוד בה', כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים, הם חלילה אינם יכולים לבוא אצלו עם הכוונה לה' בבת אחת. ולכן מייעצו לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוון דעתו ולבו לה' בשעת לימוד, בלי טורח, ואפילו קשה העיון ביותר. כי העיון בנושאים של החכמה וה' הם אחד. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, כ"ב)

191. אין האדם יוצא ידי חובתו בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד, אלא הוא מחויב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. (האר"י, עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות)

192. כל כך אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא וע"ז נאמר אראנו נפלאות. (אדמו"ר הזקן, ספר תורה אור, שמות מ"ט א)

193. כל הביאורים על ספר הזוהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזוהר. וגם המקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזוהר עצמו. ובדורנו זה, זכינו לפירוש הסולם, שהוא ביאור מלא על כל דברי הזוהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזוהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיֵן בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזוהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח, בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר: ומלאה הארץ דעה את ה'. (בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

194. ונאמנה תדע אחי, כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי, דורות הללו והימים האלה. כי באותם ימים, היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים. לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים. לא כן באלף השישי הזה, שנפתחו שערי אורה, שערי רחמים, כי הוא קרוב לעת קץ הימים, ושמחה של מצווה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם כבוד שם מלכותו לעולם ועד. בפרט כעת, שנדפסו כל כתבי הקודש להאר"י ז"ל, אשר פתח לנו שערי אורה שהיו סתומים וחתומים באלף טבעות מימות עולם, וכל דבריו דברי אלוקים חיים, על פי אליהו הנביא, וברשותו גילה מה שגילה. ואין לנו מכשול ולא שום סכנה כעת, כמו בנגלות ממש. (ר' פנחס אליהו בן מאיר, ספר הברית חלק ב', מאמר י"ב, פרק ה')

195. שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני, מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עִמָהם בפרהסיה בפני כל עם ועֵדה, ולהסביר כל מילה ומילה על אופַנה… וזהו שהעניק לי ה' במידה שלמה. אשר מקובל אצלנו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל, ראוי היה שמואל הקטן וכו', אלא שאין דורו זכאי לכך, ועל כן אמרתי, שכל זְכִיָיתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסיבת הדור שלי. (בעל הסולם, תורת הקבלה ומהותה)

196. להתפשטות גדולה של חכמת האמת בקרב העם, אנו צריכים מקודם, באופן שנהיה ראויים לקבל התועלת ממשיח צדקנו. ולפיכך תלויים המה התפשטות החכמה וביאת משיח צדקנו זה בזה. וכיוון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה. (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ה')

197. סודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבה, מצווה גדולה לגלותם (פסחים קי"ט). ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאוד. כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דווקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ל')

198. התורה ניתנה ללמוד וללמד, בכדי שכולם יידעו, מקטנים עד גדולים, דעת ה', וגם מצאנו בהרבה ספרי מקובלים, שמזהירים על לימוד חכמה זו שכל אדם חייב ללמוד אותה. (ר' יצחק אשכנזי, טהרת הקודש, קמ"ז)

199. רוב גדולי המקובלים אשר מֵימֵיהם אנו שותים, נסעו (נפטרו) מזה העולם קודם מ' (40) שנה. (ר' פנחס אליהו הורוביץ, ספר הברית, חלק א', מאמר ד', שני המאורות, פרק י"ד)

200. בן ל"ח (38) שנה, הכריע (האר"י ז"ל) בחכמתו הקדושה לכל קודמיו, עד הגאונים ועד בכלל. וכל ישׁישׁי ארץ, אבירי הרועים, חברים ותלמידים, של החכם האלוקי הרמ"ק ז"ל, קמו עמדו לפניו, כתלמידים לפני הרב. (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ח')

201. לשון הזוהר הקדוש מסוגל לנשמה והוא דבר השווה לכל נפש ישראל, קטן וגדול שם הוא, כל אחד לפי הבנתו ושורש נשמתו. (ר' צבי הירש הורוביץ, הנהגות ישרות, אות ה')

202. הותרה הגזרה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר… מצווה מן המובחר שיתעסקו בו ברבים, גדולים וקטנים, כמו שמובא ברעיא מהימנא. (ר' אברהם אזולאי, הקדמת ספר אור החמה, פ"א)

203. וכשיהיה קרוב לימות המשיח, אפילו תינוקות שבעולם עתידים למצוא סודות החכמה, ולדעת בהם קיצים וחשבונות של הגאולה. ובאותו הזמן תתגלה לכל. (זוהר לעם, וירא, סעיף 460)

204. ולו עמי שומע לי בדור הזה שהמינות גובר, היו לומדים עם תינוק בן תשע שנים ספר הזוהר והתיקונים להגות בהם, והיה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ויתקיים. (ר' יצחק אייזיק ספרין, נוצר חסד, פרק ד', משנה כ')

205. מי ייתן והיה שיתחילו ללמוד עם הצאן קדושים כשהם עדיין בקטנותם בן ט' ו- י' שנים ספר הזוהר הקדוש… והיו בוודאי הגאולה בקרוב בלי שום חבלי משיח. (ר' שבתאי ליפשיץ, סגולת ישראל, מערכת ז', אות ה')

206. הבה נקווה כי כל אחינו בית ישראל יקבעו לימוד בספר הזוהר הקדוש יחד, עשיר ואביון, קטון וגדול. ומה טוב ומה נעים, אם ישתדלו לקבוע חברות ללימוד הזוהר. ובפרט לעת כזאת, אשר ניצוצי הגאולה החלו לפרוח, עלינו להשתדל בלימוד הקדוש הזה, המסוגל לביאת משיח צדקנו. (הקדמת הרבנים לזוהר, דפוס ג'רבה)

207. מזמן אשר הציץ וזרח אור יקרות של שני מאורות הגדולים ספר התיקונים וספר הזוהר, קיימו וקיבלו היהודים קהל עדת ישראל להחזיק בלימוד הקדוש של התיקונים והזוהר יחיד ורבים מנער ועד זקן, והגם שאין לאל ידם להשיג ולהבין סוד אמרות טהורות שבספרים הקדושים האלה אף על פי כן שותים בצמא את דבריהם ומתלהבים בקריאתם מאוד מאוד. (ר' יוסף חיים, הבן איש חי, בהקדמת התיקונים בניהו)

208. חכמת הקבלה מחכימת פתי ומי שלא ראה אור חכמה זו לא ראה מאורות מימיו כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא וסוד השגחתו… וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחניים. (השל"ה, בעשרה מאמרות, מאמר א', דף ל')

209. אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה גדולה, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת. משא"כ בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ל"ו)

210. היבֵשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה, שלא נשמע כְּמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו עובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה. אם היו לפחות עובדי ה' עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מאין סוף, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא ייכָּשלו. ואם גם עובדי ה' סילקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, נ"ז)

211. נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באומרם: במה שהורשֵית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת וממנה לא תזוע כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת. (ר' פנחס אליהו בן מאיר, ספר הברית, חלק ב', מאמר י"ב, פרק ה')

212. יש הרבה שוטים, שבורחים מללמוד רזין של האר"י וספר הזוהר, אשר הם חיינו. ולו עמי שומע לי, בזמן המשיח, אשר הרע והמינוּת גובר, היו שוקדים כל ימיהם ללמוד ספר הזוהר והתיקונים, כתבי האר"י, והיו מבטלים כל גזרות רעות, והיו ממשיכים שפע ואור. (ר' יצחק אייזיק ספרין, נוצר חסד, פרק ד', משנה כ')

213. בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד הבבלי, ולא ייתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלי נשמת אדם… באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים, אשר זהו עניין אומרו במקום אחר ההוא, הנזכר לעיל, וזה לשונו: שהם אלו שעושים את התורה יבשה, ולא רוצים להשתדל בחכמת הקבלה. (האר"י, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות)

214. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. כי בלי ספק, בהיותם עוסקים בפשטיה ובסיפוריה לבדם, היא לובשת בגדי אלמנותה, וְשַׂק הושת כְּסותה, וכל האומות יאמרו לישראל… מה תורתכם מתורתנו, הלוא גם תורתכם סיפורים בהבלי העולם. אין עלבון תורה גדול מזה. ולכן אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואינם עוסקים בחכמת הקבלה, שהיא נותנת כבוד לתורה, כי הם מאריכים הגלות, וכל הרעות המתרגשות לבוא בעולם. (האר"י, עץ חיים, חלק א', הקדמת מוהרח"ו, י"א-י"ב)

215. הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים, אשר לימוד חכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל. ולו למד אדם כל התורה כולה, ובקי בש"ס ופוסקים בעל פה, גם ממולא במידות ובמעשים טובים יותר מכל בני דורו, ולא למד חכמת הקבלה, הוא מחויב להתגלגל ולבוא עוד פעם בעולם הזה, כדי ללמוד רזי תורה וחכמת האמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל. (בעל הסולם, הקדמת פי חכם)

216. וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וזה לשונו: אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה הם העושים את התורה לִיְבֵשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לדעת ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והרֵגות והשמדות בעולם. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, ע')

217. דווקא לימוד הזוהר יש בו סגולה יותר על לימוד משנה ותלמוד ומקרא, והוא פלא, במה כוחו גדול מכל התורה, אם למקרא ואם למשנה… היינו שהמקרא ומשנה והתלמוד הם מלובשים מאוד, ואינו ניכר בהם הסוד כלל, לא כן הזוהר, שמדבר בסודות התורה בפירוש, ואין פתי קורא שלא יבין כי דבריו בעמקי רזי התורה. ולכן, להיות סתרי תורה גלויים בלי לבוש, הם מזהירים ומאירים הנפש. (החיד"א, הגדולים, מערכת ספרים, ב')

218. קל יותר להמשיך המאור שבתורה בעסק ויגיעה בחכמת האמת, מאשר ביגיעה בתורת הנגלה. והטעם הוא פשוט מאוד, כי חכמת תורת הנגלה לבושה בלבושים חיצוניים גשמיים, דהיינו גניבה, גזילה ונזיקין וכדומה, אשר משום זה קשה וכבד מאוד לכל אדם לכוון דעתו ולבו לה' בעת העסק, כדי להמשיך המאור שבתורה. כל שכן לאיש כזה, שהוא כבד וקשה בעיון התלמוד עצמו. ואיך יוכל להיזכר עוד בשעת הלימוד בה', כי להיות העיון הוא בנושאים גשמיים, הם חלילה אינם יכולים לבוא אצלו עם הכוונה לה' בבת אחת. ולכן מייעצו (הרח"ו ז"ל) לעסוק בחכמת הקבלה, אשר חכמה זו לבושה כולה בשמותיו של הקב"ה, ואז כמובן יוכל לכוון דעתו ולבו לה' בשעת לימוד, בלי טורח, ואפילו קשה העיון ביותר. כי העיון בנושאים של החכמה וה' הם אחד. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, כ"ב)

219. אין האדם יוצא ידי חובתו בעסק המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד בלבד, אלא הוא מחויב לעסוק בכל יכולתו בסתרי תורה ובמעשה מרכבה, כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו, רק בהיות בניו עוסקים ברזי התורה, להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו. (עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות)

220. הנגלה שבתורה ומצוות לבד, אינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות, וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים. (הראי"ה קוק, אגרות ב', רל"ב-רל"ג)

221. מדברי הגמרא: תלמיד, שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה. כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו? ודאי אין זה, אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד. ולא משום חסרון כישרון אליה. כי חכמת התורה, אינה צריכה לשום כישרון… ואם לא ראה סימן יפה, בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו, בתקוות שווא ומַפְּחי כזב, אלא יידַע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו, איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה, לבא לשמה, ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה. אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב, ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב (הרח"ו ז"ל), שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה. ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה, ולא הצליח. ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה, הבטוחה להצלחתו. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, כ"ג)

222. ובלי ספק כי העוסקים בתלמוד בבלי בלבד, מגששים כעיוורים בקיר, בלבושי התורה, ואין להם עיניים רואות ברזי התורה הנסתרים בו. (עץ חיים, הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות, אות ל')

223. ומי יהין להוציא זה מלב ההמון ולברר דרכיהם, שאין השגתם שלמה גם בשני חלקי התורה, הנקראים "פשט" ו- "דרוש", אשר סדר ד' חלקי התורה, פרד"ס, לפי דעתם, שמתחילה מבינים הפשט, ואח"כ הדרוש, ואח"כ הרמז, ובסוף הכול מבינים הסוד.

אמנם מובא בסידור הגר"א ז"ל, שתחילת ההשגה מתחלת מהסוד, ואחר שמשיגים חלק הסוד שבתורה, אפשר להשיג חלק הדרוש, ואח"כ חלק הרמז. ואחר שזוכה האדם להשתלם בג' חלקי התורה האלו על בוריים, אז זוכה להשיג חלק הפשט שבתורה. (בעל הסולם, הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, א')

224. דברי הגר"א מווילנא בסידור בברכת התורה, שכתב, שמתחילים התורה בסוד, דהיינו תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי. ואח"כ ברמז, כלומר שנתגלה ביותר בתורה דיצירה. עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת. (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, קמ"ח)

225. "תורת הנסתר" מרמזת, אשר השי"ת מסתתר בתורה, ועל שם זה, נקראת "תורת הנסתר".

ו-"נגלה" נקראת, משום, שהשי"ת מתגלה על ידי התורה. ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן מובא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד, ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שע"י היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה לתורת הנגלה, שהיא הפשט. הרי שמתחיל בנסתר, שנקרא "סוד", וכשזוכה, מסיים ב-"פשט". (בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, ק"ג)

…והנה אשר יגורתי בא לי, וידי נבערים מדעת בגדו בי, לעשות אשר לא צויתי, אחר הזהרתי הגדולה, שלא לגלות סודי לשום איש, יהיה מי שיהיה, והנה הבאישו את רוחי בעיני הדור, ואשר הכשילו אותי בדרך עבודתי הנשאה לעשות נ"ר לקוני, מי יוכל למחול להם את זה, ובשמים עזרתי, על עמלי בכל כוחי, להמשיך קדושת ה' להדור ההוא. אמנם הס"א מוצאת תמיד אנשיה עושי שליחותה, להפיל לי מכשולים, בכל פנותי שאני פונה בשביל להטיב לאחרים, ועכ"ד "רבים אשר עמנו מאשר עמהם", ואין הקב"ה מקפח שכרי, ולאט לאט אני הולך ומפנה הדרך, פעם פחות פעם יותר, אבל תמיד בשכר עם רווח ב"ה, עד שאזכה להפיל כל שונאי השי"ת בעזרת שמו הגדול והנורא. ואתה, אל תירא מפחד פתאים, ומוציאי הדבר "קטני עבה ממתנם". כן רצה השי"ת, וכן עשה אותי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כי זכות תורתי גדולה מזכות אבותם, וכן בני דורו של עמוס הנביא הי' מבזים אותו ואמרו שלא היה לו להקב"ה על מי להשרות שכינתו אלא על פסילוס [המגמגם] הזה, כמ"ש בפסיקתא. אמנם כתוב: "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי האמת, המה המנצחים. עמוס, נשאר חי וקים לנצח נצחים, ומי שמע או ידע מהנעשה עם בעלי ריבו. כן הדבר הזה, אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם, ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקים, אינו נחלש מכל מיני השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת ע"י זבל ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות השי"ת. עדיין איני מרגיש הנזק שיגיע לי על ידם להפצת תורתי. וע"כ איני יודע, לכלכל לי איזה דרך להשכין אור, ולהצילו מרעתם. אבל ודאי הוא, אם ארגיש איזה נזק, אהיה נוקם ונוטר בהם, כדת של תורה, ואמדוד את כוחי עמהם, וכל מה שימצא ידי בכוחי לעשות אותו אעשה, כי את האלקים אני ירא ואין עוד כוח זולתו ח"ו וד"ל. (בעל הסולם, אגרת לט)"ואפילו שבינם לבין עצמם יש מרחק רב ושינוי צורות בין אחד לשני, ואף פעם הם לא יכולים לבוא לכלל דעה אחת בשום פנים ובשום אופן, ויכול להיות

…אפילו ששונאים זה לזה ואין אחד יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו, וכל אחד רוצה לבלוע את חברו חיים שאולה – מכל מקום נגדנו כולם מתאחדים ומחליטים בפה מלא ובשפה אחת, שלא כדאי להם להתחבר איתנו יחד. ומאחר שהם משוחדים מחמת הרצון לקבל שבהם, ו"השוחד יעוור עיני חכמים", אזי תיכף המה רואים את ההיפך ממה שחשבו עלינו, ואחרי כל התהילות והמעלות הטובות שראו בנו, שכדאי וראוי לכבד את כל אחד מאתנו, אבל אחרי ההחלטה שהם עשו, אזי תיכף הם מוציאים לפועל את פסק דינם בהתלהבות ובקנאות יתירה. והוא מטעם שאנחנו מבאישים את ריחם עם דעותינו, שמצד אחד הם רואים שהאמת איתנו, ומצד שני מעיקה להם הדרך שלנו. ובכדי לפטור את עצמם, אין להם עצה אחרת אלא להכחידנו ולמחות את שמנו מתחת שמי הארץ, ונותנים על זה מרץ וכוח ומח, בכדי לפזר אותנו לד' רוחות העולם, ועל זה המה מטכסים עצות לשים מכשולים ואבני נגף על אם הדרכים שלנו, ומשתמשים בכל מיני אמצעים בין כשרים ובין להיפך, אפילו שהאמצעים הללו זרים לרוח התורה ולרוח האנושי לא איכפת להם, משום שהם רואים, שלא תהיה תקומה לרצון לקבל שלהם, אם תהיה לנו איזו שליטה והתפשטות מטרתנו לאנשים תמימי דעה וישרי לב, שאז יהיה לנו הכוח להראות להם את האמת.

ודבר זה רע להם, שיותר כדאי להם שיעשו מה שלבם חפץ – ויחד עם זה יהיו "פני הדור", בעלי השפעה ובעלי הנהגה רוחנית. ובשביל זה הם חושבים מזימות של הרס וחורבן לעתיד שלנו. והם אומרים: "יפה שעה אחת קודם", שבעודם באיום יותר קל ויותר יפה להשפיל את כבודם, שלא יישאר זכר מהם. ומכל מקום אנחנו צריכים להחזיק להם טובה וליתן להם אלף יישר-כוח בזה שמכבדים אותנו ומחשיבים את עמדתנו… שלכל הפחות הם מתלוצצים ומבזים ומשפילים ומדברים סרה ודופי בנו, היינו כנ"ל, שלכל הפחות אנחנו מציאות בעולם ולא כל כך בנקל עלה בדעתם, שיחליטו למחות את שמנו מעל פני האדמה חס ושלום. (רב"ש ב'. אגרת ח)