רבי אלעזר ורבי שמעון, באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות.
הנה אדם עץ השדה, היינו שבמעשים של אדם יש להבחין בהם ב' דברים:
ענין ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, מהו הטעם שאנו אוכלים פירות. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שכל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא בהפירות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, "א-ל אחר אסתרס ולא עביד פירי". לכן אנו אוכלים פירות ומרמזים שאצלנו השמחה הוא בפירות.
ראש השנה לאילנות. היינו האדם נקרא עץ השדה, וראש השנה הוא זמן הדין, היינו לשבט או לחסד. לכן חודש שבט הוא חודש חמישי לחודשי חורף, שהוא בחינת הוד, שאז נהפך מ"דוה" ל"הוד". זאת אומרת, כשזוכין ללכת בבחינת חסד, אז ממשיך מספירת החסד עד הוד, שכל הברכה היא בבחינת חסד, כמו שכתוב, "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שעל ידי הברכה זוכים לפירות. כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל, כי לכן עושים ברכה בט"ו בשבט על פירות, כי זהו כל ההכר בין קדושה לקליפה, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".
"אמר רבי יהודה עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעמו טעם דגן" (סנהדרין ע:). ויש לשאול: א) הלא יש חמשת מיני דגן, ומנין מוכח שהוא חיטים. ב) ואם תמצא לומר שאנו יודעים שזה דגן, היינו חיטים, משום שדוקא בזמן שהתינוק טועם טעם חיטים, אז יכול לקרוא אבא ואמא, צריך להבין מדוע דווקא כשטועם טעם חיטים יודע, וכשטועם מין אחר אינו יודע לקרוא אבא ואמא.