יש מי שרואים ברגע הניצחון במלחמת ששת הימים השלמת חזרתו של עם ישראל הביתה, ויש מי שרואים בו תחילתו של האסון הפוליטי בארץ ישראל. כך או אחרת, ברגע האמת כולם היו נרגשים עד עמקי הנפש, כולם הזילו דמעה. כולם חשו הקלה גדולה מההוכחה שאנחנו מסוגלים באמת להגן על עצמנו, דבר שהיה מוטל בספק עד אותה מלחמה.

החזית שנפתחה ביום השביעי של מלחמת ששת הימים

אולם אם נביט בארכיוני ההיסטוריה ובתיעוד הדוקומנטרי, נוכל לקרוא בין השורות את המסר שבניצחון שלנו: במלחמת ששת הימים נפתחה חזית חדשה לגמרי, חזית שלא היינו מוכנים לה ושנמשכת עד עצם היום הזה, החזית שבינינו - עם ישראל.
גאוות הניצחון, ברבות הימים, הייתה לנו לרועץ. ההגנה שקיבלנו ככל הנראה מהכוח העליון, הפכה אותנו יהירים, קשי עורף ו"לא רואים אף אחד ממטר". התנשאות שגודעת כמעט מן השורש את היכולת לפתח אמפתיה, להכיל או לקבל את מי שחושב אחרת ממני. לאט לאט הפכה הגאווה לשנאה, לפירוד, למלחמת אחים שקטה.

רק ברגעים שבהם אנחנו נמצאים שוב תחת איום חיצוני, אנחנו שבים להתקרב מעט זה לזה, שוכחים את הדעות בבית ומחפשים מקלט שיחבר בינינו, כמו כבשים הבורחות מזאב. אבל ככה לא בונים עם, כך לא מקימים מעפר חזון, כך לא נוהג עם סגולה.

אין פתרונות קסם. הניסיון מוכיח שלא פתרון פוליטי זה או אחר, ולא חיים תחת מתח מתמיד יביאו מזור לעם ישראל. המצב הבלתי אפשרי שבו אנו נתונים היום, בו מופעלים עלינו אינספור לחצים מבית ומבחוץ על רקע אנטישמיות גוברת, בא להעמיד אותנו מול העובדה שתיקון המצב נמצא במקום אחר. לא בפעולות חיצוניות על פני קרע חברתי עמוק, אלא בתיקון היחסים בינינו, עם ישראל, תחילה. לא נוכל להתחיל ליצור מערכת יחסים בריאה עם אף עם או מדינה אחרת בטרם נרפא את הקשרים בינינו. זהו חוק הטבע שפועל על עם ישראל, “ואהבת לרעך כמוך” זהו החוק הראשון, שרק לאחריו נצליח לעשות שלום עם כל אויבנו החיצוניים.