הקשר פשוט: אנחנו אותם אנשים, אותו עם, בעלי אותו אופי ואותן הנטיות. שום דבר לא השתנה. קצת מקלפים את שכבת הצבע החדשה, ומגלים שמתחת הכול זהה. ולא רק זהים ליהודים מלפני אלפיים שנה, אלא גם ליהודים שלפני חמשת אלפים שנה, אלה שבטח חיו במדבר או במערה, בתנאים שלא חלמנו עליהם.

חכמת הקבלה מכנה את ההתפתחות הזאת בשם "גלגול", ובעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מתאר זאת כך: "הנפשות נעתקות ובאות מגוף לגוף, מדור לדור. שאותם הנפשות שהיו בדור המבול, הם נעתקו ובאו בדור הפלגה, ואחר כך בגלות מצרים, ואחר כך ביוצאי מצרים וכו'. עד דורנו זה, ועד גמר התיקון. באופן, שאין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות, על דרך התחדשות הגופית. אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם, בגוף חדש ובדור חדש" (מאמר "השלום").

מיום שנחרב הבית בשל שנאת חינם אנחנו מתגלגלים וסוחבים איתנו חשבון פתוח. עד היום לא טרחנו לתקן ולשלם את המחיר. מה כתוב בחשבון? כמה תיקונים עוד עלינו לבצע כדי לגרום לעצמנו ולעולם כולו להגיע לאהבת חינם, לחיבור הדדי שלם. זה הייעוד שלנו, העם היהודי, להיות אור לגויים.

לא רק גזרות ומכות גורל צריכות להטריד את מנוחתנו – גם לא רק בימי בין המצרים – אלא העובדה שיש לנו חורבן חברתי להקים מן ההריסות. ישנו תיקון שמוטל עלינו ותלוי רק בנו, כמו שאמרו חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו".

בתת ההכרה אנחנו מודעים לכך. מבינים שיש לנו תפקיד משמעותי. אלא שאנחנו לא רוצים להכיר בו. הוא דורש מאיתנו לוותר קצת על עצמנו, על האגו הבוער בנו, ולחשוב על הזולת. הוא דורש מאיתנו להיות בחיבור ובאהבה. אבל יחס לבבי כזה הוא לא דבר שקורץ לאגו או מפתה אותו. בטח לא לאגו היהודי המפותח.

האגו היהודי המפותח קשה-עורף. קשה לשכנע אותו לצאת מגדרו לדאוג לטובת האנושות כולה. איש מישראל לא יקבל על עצמו תפקיד מכריע כזה, לא יודה שתיקון העולם עומד על כתפיו, ותלוי בדרך שבה ינהג, ידבר, יחשוב.

זה החורבן. זה בדיוק החורבן. לא שאנחנו מפורדים ומפולגים, אלא העובדה שזה נשכח ולא כואב לנו. לכן העצה היחידה עבורנו היא לאמץ את הכלל "איש את רעהו יעזורו". לעזור זה לזה במחשבה ובדיבור, בכתיבה ובכל פעולה – רק לא לעזוב את המטרה הנעלה. כך לא ניתן לזיכרון לחמוק ולא נמיט עלינו אסונות. כך נשמור על האש דולקת, ונעורר זה את זה בהדרגה מגלגל הבלהות של החורבן.