‍

ראשית יש לדעת כי באותם ימים עם ישראל היה במצב רוחני. מה זאת אומרת? אנשים שאפו להתחבר זה לזה באהבה, כדי להרגיש ביניהם את הכוח העליון. הם ידעו שתכונת הכוח העליון היא אהבה ונתינה טהורה, ושכדי לגלות אותו יש להידמות לו. כל פעולה חיצונית שלהם שיקפה פעולה פנימית שהם ביצעו לכיוון של "ואהבת לרעך כמוך", ובתוך כך גם העלייה לרגל.

שלוש פעמים בשנה עלו לרגל, בפסח, בשבועות ובסוכות. כל חג מסמל קו אחד מתוך "שלושת הקווים" שבהם עם ישראל מתפתח, שמאל, ימין ואמצע. במה מדובר?

חג הפסח מצביע על יציאת בני ישראל ממצרים. מצרים מסמלת את האגואיזם האנושי או בשמו המקוצר: אגו. רצון ליהנות על חשבון הזולת, רצון לנצל אחרים לטובתנו. יצר רע. הכוח הזה שולט באדם מלידה, וכל הזמן מתגבר. כשאנו מגלים שהוא משעבד אותנו ורוצים להשתחרר, זה נחשב לרצון לצאת ממצרים. לאחר הבריחה ממצרים, בני ישראל מסכימים לקבל תורה, שיטה לחיבור מושלם בין בני אדם.

חג השבועות מצביע על הכוח המיוחד שטמון בתורה, "המאור המחזיר למוטב". הכוח הזה יכול לאזן את האגו שבאדם, לפתח כנגדו יצר טוב. עתה יש בידם כבר שני כוחות, שני קווים. בקו שמאל מצוי האגו שרכשו במצרים, בקו ימין מצויה התורה שקיבלו בהר סיני. בארץ ישראל יהיה עליהם ללמוד איך לשלב נכון בין שני הקווים בקו האמצעי. את זה יסמל חג הסוכות, אשר בו בונים סוכת שלום, מקבלים אורחים ואוגדים יחד את כל המינים.

שלושת הקווים מבטאים שיטת התקשרות מיוחדת. היא מבוססת על חיבור מעל הדחייה, על בניית אהבה מעל השנאה שכל הזמן מתעוררת, במטרה לגלות בתוך הקשר הזה את הכוח העליון. שלושה קוים, וכנגדם שלושה רגלים.

ועתה אל המסע עצמו. מכל קצוות ארץ ישראל באו עולי הרגל אל ירושלים. כדי להבין את פנימיות הדברים יש לדעת מה מסמלות ישראל וירושלים.

ארץ ישראל מסמלת רצון המכוון ישר-אל, כלומר ישר אל האהבה השלמה. כשיש בינינו שאיפה הדדית לאהבה ונתינה, כשאנחנו רוצים להיות כאיש אחד בלב אחד ורק חסר לנו כוח, מתגלה בינינו כוח עליון אשר מחבר אותנו זה לזה. הוא מורגש לנו אז כמקור החיים, מקור האהבה. הוא קושר בינינו יותר ויותר עד שאנו הופכים להיות אחד, כמו שהוא אחד. ואז אנחנו מרגישים "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד".

ירושלים מלשון יראה שלמה, מסמלת את תחושת הנחיצות לשמור על החיבור המושלם הזה, בכל מקרה. אנחנו פוחדים שמא ניפול מהרמה הגבוהה הזו שהשגנו, שמא נצא מקשרי האהבה. ובתוך היראה המשותפת הזו מתגלה בינינו מקום מיוחד שנקרא הר הבית. בו אנו בונים את בית המקדש אשר מסמל קשר פנימי יותר בינינו, בין כל נקודות האהבה שבלב כל אדם ואדם. הנקודות הללו הן מקור הטוב, "חלק א-לוה ממעל" בלשונם של החכמים. כשמחברים אותן נוצר כלי קדוש - רצון משותף לאהבה.

זו משמעותו הרוחנית של בית המקדש. אל מקום כזה עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, כדי לקבל כוחות להתקדם הלאה עוד ועוד. מקבלים שם תוספת אגו, מקו שמאל, כנגדו תוספת אור המחזיר למוטב, מקו ימין, ואת היכולת לשלב בין שניהם נכון בקו האמצעי. כך מטפסים בסולם מדרגות האהבה.

מבחינה רוחנית, העלייה לירושלים מהותה התעלות אל רצון לאהבה כלפי כל חלקי העם. העלייה לרגל דורשת חיזוק הרצון לאהבה לכול, ובנוסף גם פיתוח יראה שמא האהבה תאבד לנו. כל פסיעה בארץ ישראל ממקום למקום עוררה באדם את רגש האהבה בצורה מיוחדת. כך חיו אנשים בארץ הקודש לפני החורבן, וזו המשמעות האמתית של קדושת הארץ. קדושת הרצון. קידוש הרצון של האדם, כך שיהיה מכוון לאהבה ונתינה גדולות יותר ויותר.

עולי הרגל התקבלו בירושלים בזרועות פתוחות. תושבי העיר חיכו להם עם חלילים ואהבה גדולה, והכניסו את האורחים לביתם. לכולם היה מקום. מסופר שהרבה מאוד לא-יהודים נדהמו לראות זאת, וביקשו להצטרף אל תוך ים האהבה. הכוח העליון שרה בקשרי האהבה האלו, כולם הרגישו חופש ושמחה, כל אחד השתחרר מדאגותיו הפרטיות ויכול היה למסור את כל כולו לטובת הכלל. את המקום הנפלא הזה אנחנו מוזמנים כיום להקים מחדש. הוא חבוי בינינו, בין הלבבות שלנו. שנזכה.

מן המקורות

"וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: 'אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום?', והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית" (מסכת ביכורים).

"לא אמר אדם לחברו: לא מצאתי תנור לצלות פסחים בירושלים... לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים" (אבות דרבי נתן).

"'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו', פירוש, לפי התחברות בני ישראל והתעוררותם באהבה ויראה נבנתה ירושלים" (המגיד מקוז'ניץ).

"הרצון שיש בלבו של אדם, הוא נקרא 'ארץ'... ארץ ישראל, היינו שיש לו רצון יָשר-לאל, היינו שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת".

"הנקודה שבלב, צריכה להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב 'ושכנתי בתוכם'. לכן על האדם להשתדל לבנות בניין הקדושה שלו. והבניין צריך להיות מוכשר, בכדי שייכנס בו השפע העליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע למקבל. אבל צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע למקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה 'על מנת להשפיע', כדוגמת המשפיע. וזה נקרא בחינת עשייה, כמו שכתוב 'ועשו לי מקדש'" (הרב"ש - הרב ברוך שלום אשלג).

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 566 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".

‍