• מאת: אפרת אהרוני

מי מאיתנו לא אהב את ל"ג בעומר בתור ילד? אני זוכרת את עצמי כילדה מצפה ליום הזה בכליון עיניים. חודש מראש כבר התחלנו בהכנות הקדחתניות. היינו "לווים" עגלת סופר ומתחילים במשטר קפדני של איסוף עצים וקרשים. כל יום אחרי הלימודים היינו מתאספים כל החבר'ה ומכתתים רגלינו ברחובות העיר. הבנים סחבו והבנות נסחבו אחריהם. כל רהיט ישן שנמצא זרוק בפינת רחוב הפך לאוצר של ממש, ואתרי הבנייה הפכו למקום בילוי אטרקטיבי.

כשהגיע היום הגדול הוצאנו את כל העצים מה"סליק" והפגנו את כישורינו הארכיטקטוניים ביצירת מבנה מרשים, כדי שהמדורה שלנו תהיה הכי גבוהה בשכונה.

בערב התחיל הקומזיץ. אחרי מספר נסיונות כושלים ושימוש בחומרי בעירה שונים ומשונים, העמדנו מדורה לתפארת. בחריצות יתירה צלינו תפוחי אדמה עטופים נייר כסף, מרשמלו משופדים, קבבים, פיתות ומה לא. העברנו את הלילה עם בדיחות, סיפורים ושירים עד שנרדמנו בין כל הפיח והרפש.

כשעלה הבוקר היינו חוזרים הביתה עם הרעלת חול, מפויחים אך מרוצים.

כשהתבגרתי הפסקתי לחגוג את ל"ג בעומר. במקום לצאת למדורות אני ממגנת את הבית כל שנה כאילו הולכים לשגר עליו טיל ביולוגי. כל חריץ וסדק נאטמים בקפידה ואני מסתגרת בבית עד יעבור זעם.

ובכלל, מישהו חשב פעם מה זה החג הזה? הרי אף אחד לא ממש יודע מה חוגגים. הסיפור של חדווה הגננת על בר כוכבא האמיץ שנלחם באריה כבר מזמן לא עובד. מצאתי שדווקא הקבלה מוסיפה עוד קיסם למדורה ומספרת על משמעות החג מזווית קצת שונה

המסע אל המנוחה והנחלה

כל מי ששאל את עצמו מתישהו "למה זה מגיע לי?", בוודאי ישמח לשמוע את הבשורה הבאה. מטרת החיים שלנו, כמו שרובנו כבר חשנו מבפנים, היא ליהנות ולהיות בהרגשה נהדרת כל הזמן. נשמע לכם טוב? גם לי. אבל בשביל שנוכל להגיע למצב של תענוג צרוף, צריך להכיר תחילה את האגו. אגו?! כן. בתוך כל אחד מאיתנו קיים מנגנון שדוחף אותנו ללא הרף לחפש הנאות בחיים. רק מה מסתבר? שאותו מנגנון, "מר אגו", הוא מתוחכם וערמומי. הוא גורם לנו לרוץ מרתון ממטרה למטרה. ברגע שהמטרה מושגת, "מר אגו" נותן לנו להתענג על ההישג לזמן קצר ומיד ממלא אותנו בריקנות. וכך אנו ממשיכים לרוץ לתענוג הבא (ואיתו לריקנות הבאה...).

נניח, כשהשתחררתי מהצבא כל מה שרציתי זה לעבוד בחברה גדולה ולעשות כסף. שלחתי קורות חיים לכל העולם ורצתי לעשרות ראיונות עבודה. השתתפתי בכל "דינמיקה קבוצתית" אפשרית ובניתי עיר שלמה מלגו. לבסוף התקבלתי למשרה נחשקת במוקד מכירות של חברה ידועה. כשקיבלתי את תלוש המשכורת הראשון שלי כל כך התלהבתי שכמעט מיסגרתי אותו ותליתי על הקיר. אך תוך זמן קצר ההתלהבות נעלמה. איך אומרים? מי שיש לו מאה, רוצה מאתיים. עבדתי חצי שנה כמו מטורפת כדי להוכיח את עצמי וקיבלתי תפקיד של ראש צוות. עכשיו ניהלתי אנשים במקום לעשות את העבודה השחורה, וקיבלתי משכורת הרבה יותר שמנה. אבל אחרי חודש גם זה כבר לא סיפק אותי. פתאום תפסתי שלא משנה מה אשיג, תמיד ארצה יותר ואשאר בהרגשת ריקנות ואכזבה.

גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד קטן

אז מה קורה פה? איפה התענוג הבלתי פוסק שהקבלה מדברת עליו? על דאגה, הדרך אל האושר כבר נסללה עבורנו וכל מה שעלינו לעשות הוא להתחיל לצעוד.

בצעד הראשון אנו לומדים שחוסר הסיפוק שרובנו חשים נגרם בגלל שאנחנו פועלים רק לטובת עצמנו. התנהגות כזאת לא מובילה אותנו לשום מקום. בסופו של דבר יוצא שכל החיים אנחנו חגים במעגלים מרצון לרצון, כמו רודפים אחרי הזנב של עצמנו. אז מה עושים? יש מוצא מן הביצה! אם נהנה מנתינה לאחרים, התענוג לא ייעלם. דוגמה טובה לכך היא אמא. האמא שאוהבת את ילדיה בצורה טבעית עושה הכל למענם, והילדים מצידם נהנים מהיחס האוהב שהיא מעניקה להם. והנה החידוש: ככל שהאמא גורמת להם יותר שמחה והנאה, כך היא נהנית, ואף יותר מהם. נוצר ביניהם מעגל שמזין את עצמו שבו כולם - האמא והילדים, מקבלים הנאה בלתי מוגבלת.

בחזרה למדורה

בכל אחד מאיתנו חבוי בפנים ניצוץ קטן, רצון שמושך אותנו להרגשת שלמות ותענוג. כשכל אחד מרוכז בעצמו, הניצוץ הזה נשרף ולא נותר ממנו זכר. ייתכן שאם נשנה את היחס שלנו, שכולו מכוון לקבלת הנאה עצמית, ליחס של נתינה לאחרים, דווקא אז נמצא את האושר המקווה. אם כל אחד ואחד יעריך את הנתינה לזולת, נצליח ביחד ליצור חברה בעלת ערכים כמו ערבות הדדית, שיתוף ואכפתיות. כל הניצוצות החבויים שבנו יתחברו לשלהבת אחת גדולה שתפיץ אור בכל העולם.

בל"ג בעומר אנחנו יוצאים מהבועה שלנו ונמצאים ביחד עם ההמון השמח שמצטופף סביב המדורות. זאת הזדמנות מיוחדת עבורנו לשנות את ההרגשה והכוונה שלנו כלפי האחרים ולהפוך את המפגש החברתי למשהו הרבה יותר משמעותי מסתם קומזיץ. המדורות שאנו נוהגים להדליק מסמלות את האור שמתגלה בינינו כשכולנו מתאחדים באהבה ונתינה.

במחשבה שניה, נראה לי שהשנה אני אצא מהחדר האטום שלי ואצטרף לחוגגים. נתראה במדורה!

‍