מבעד לאדי הסיר המהביל ניצבת אימא, חמושת פפריקה וכף בישול גדולה בידה, מבשלת לחייל שלה את הדגים שהוא כל כך אוהב. בליבה דאגה וכאב, רק שיחזור הביתה בשלום. אלוהים, שמור לנו על הילדים.

ובמוצב בצפון, הרחק ממנה, יושב חייל בודד, עיניו תרות אחר מפלט מהחשיכה, משהו שיעיר אותו, כי הוא שומר על חבריו לפלוגה. העייפות מבקשת להכריע, אבל הוא לא ייכנע. אם רק היה מקבל סימן חיים בוואטסאפ, מהבחורה שהכיר באפטר ההוא, כשחיפש קצת חמימות בקור של העיר.

ובבוקר יוצא אל הגן ילד קטן עם תיק אוכל גדול, וכמו בכל יום אוחז חזק בידה של אימא, כי בלי אימא הוא פתאום לבד. אבל אימא ממהרת לעבודה, והכול אומרים לו "אתה גדול ויכול". אז הוא בוכה ובוכה ובסוף נרגע. וכשהגננת תשאל: "מה נאחל לשנה חדשה?", "שאימא תבוא כבר" ילחש לעצמו, "ותקנה לי סוכרייה".

וכשיקרב סבא במכוניתו הכסופה לאסוף את נכדו אהובו מבית הספר, הוא יקווה רק שמישהו ירגיש את כאבו, איך רגליו הבוגדות כבר לא מוכנות לשאת את גופו, ואולי במחווה מפתיעה ישאיר לו חניה פנויה בקרבת הכניסה.

בכל רגע ממש מבקשים הלבבות מילויים חדשים: ביטחון ואהבה, חמימות וקרבה, התחשבות וגם סוכרייה מתוקה. בקשות די פשוטות, אז למה בעצם הן לא מתמלאות?

אולי אם השנה נשים לב לעובדה שהטוב שלי תלוי בטוב שלך; אם נדאג זה לזה בערבות הדדית, במקום לדשדש בדאגה העצמית; אם רק נלמד להרגיש שכל האנשים סביבנו דואגים לנו באהבה עצומה, אז כל משאלותינו יתגשמו ונבטיח לעצמנו שנה טובה.