"פוּמה" היא חברת הלבשה והנעלה גרמנית גדולה. מותג ספורט עולמי. מעצמה שמעסיקה 9,300 עובדים ומגלגלת מיליארדים בשנה. לפני כשנה החליפה החברה הגרמנית את חברת אדידס, ושילמה כ-400 אלף שקל כדי להעניק חסות להתאחדות לכדורגל בישראל. כסף קטן עבורה, הזדמנות גדולה עבור שונאי ישראל.

בחודש שעבר פצחה מתקפה על "פומה". תנועת ה-BDS, התנועה הבולטת בקריאה לחרם בינלאומי על מדינת ישראל בתחומי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, הכריזה על חרם נגד החברה מתוך כוונה לעודד צרכנים שלא לקנות ממוצריה עד שזו תתחייב להסיר את חסותה מההתאחדות לכדורגל בישראל.

במעין רפלקס מותנה הצטרף גם "הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל" (PACBI), תת-ארגון של תנועת ה-BDS, והודיע על יום חרם נגד חברת "פומה". פעילי ה-BDS הפגינו מול חנות החברה בעיר מנצ'סטר בבריטניה, חסמו את הכניסה בשלטים גדולים, צעקו להחרים את "פומה", ואף חדרו לחנות כמחאה על החסות שנותנת החברה להתאחדות לכדורגל. להם לא אכפת שספורט לא אמור להיות קשור לפוליטיקה. כל עוד ההתאחדות תומכת בקבוצות מהתנחלויות שנבנו על אדמה פלסטינית, לטענתם, הם ימשיכו להרעיש עולמות.

חרם על "פומה" הוא סיפור צדדי, שולי, מכה קלה בכנף. על ההפסד הכלכלי לחברה או למשק הישראלי אין בכלל על מה לדבר, הוא אפסי. אבל הסיפור הזה הוא עוד נעיצה של ציפורני האנטישמיות המודרנית, שלרגע אינן פוסקות מלשלוח את זרועותיהן הארוכות. איך שלא ננתח את המצב, בקרב על התודעה, ה-BDS מנצח: בקמפוסים, באיגודי עובדים ובכלי תקשורת, יותר ויותר גופים מעניקים במה לתומכים בחרם על ישראל.

שורשי החרם

בכנס הבינלאומי הגדול ביותר למאבק ב-BDS, שערך המשרד לנושאים אסטרטגיים בירושלים לפני כחודש, בלטו שניים מהלוחמים המרכזיים: טד קרוז, סנטור רפובליקני מטקסס שהתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2016, ותאודור "טד" דויטש, נציג דמוקרטי מפלורידה בבית הנבחרים האמריקאי.

בראיונות בלעדיים שהעניקו השניים ל"ג'רוזלם פוסט" הצהירו קרוז ודויטש נחרצות כי הם רואים ב-BDS תנועה שהיא לא רק אנטי-ישראלית אלא גם אנטישמית. "חרם ומתקפות אחרות על קיומם של היהודים בעולם היו בשר מבשרה של האנטישמיות במשך מאות שנים, ותנועת ה-BDS היא אחת ההתגלמויות העדכניות ביותר שלה", אמר קרוז. "זו תנועה אנטישמית השואפת לדה-לגיטימציה של ישראל ולהרס המדינה היהודית – והיא ראויה לכל גנאי". "השורשים של תנועת ה-BDS", הוסיף דויטש, "הם באמונה האנטישמית שרק למדינה יהודית אין זכות להתקיים בעולם".

בעקבות התעשייה של תנועת ה-BDS יותר ויותר אנשים משתכנעים שישראל היא מקור הרוע בעולם. פעילי השטח של ה-BDS מגבירים את עוצמת הרוח האנטי-ישראלית המנשבת בקמפוסים, בארגוני העובדים ובמוסדות הדת, והם פועלים בהפגנות רחוב ומול חנויות שמוכרות מוצרים ישראליים.

בכל העולם יש חברות, ארגונים וממשלות שמחרימים גופים שפועלים בשטחים. כך, למשל, ב-2009 המליצה ממשלת בריטניה לרשתות המרכולים במדינה לסמן מוצרים שמקורם בהתנחלויות, על מנת לעודד חרם צרכנים. באותה שנה הודיעה ממשלת נורבגיה על משיכת השקעותיה מחברת "אלביט" בשל מעורבותה בחומת ההפרדה, וחברת ההשקעה הגדולה בעולם "בלקרוק", חיסלה את השקעותיה בחברה על רקע מעורבותה בבנייה בגדה.

באירופה יבוא הירקות מבקעת הירדן צנח בעשרות אחוזים בגלל סנקציות והחרמות. אירלנד אישרה חוק להחרמת מוצרי התנחלויות. בקנדה איגוד עובדי הדואר אימץ מדיניות של חרם על ישראל. בבריטניה איגוד העיתונאים קרא לחרם על מוצרים ישראלים. באוסטרליה בעלי חנויות קיבלו איומים על חייהם אם ימשיכו למכור סחורות מישראל. מוקדי החרם הולכים וגדלים ומקבלים תוקף ממשי, ובהדרגה חברות ועסקים יהודיים נופלים קורבן לאנטישמיות כלכלית. לרגע אל תטעו: זו לא מערכה נגד ההתנחלויות, זו מלחמה על עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית.

"ה-BDS הוא חרם על כל היהודים בעולם", אמרה השחקנית והקומיקאית היהודייה-אמריקנית רוזאן בר כשביקרה בינואר השנה בבירת ישראל, "מבחינתי מדובר ממש באותו מקרה כמו החרם הנאצי הראשון על בתי עסק יהודיים". והיא צודקת. קווי הדמיון רבים ביניהם. רק כדי לסבר את האוזן, הפעולה הגורפת הראשונה נגד יהודי גרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון הייתה… חרם.

מדיבורים למעשים

ביום שבת, 1 באפריל 1933, בשעה 10 בבוקר החל החרם על עסקים יהודיים במכה אחת, בכל עיר ועיירה, עד לכפר הקטן ביותר. המתכונת הייתה אחידה, לפי הוראות מפורטות: משמרות של נאצים במדי אס-אס, לעיתים חמושים ברובים, הוצבו לפני כל חנות או בית-עסק של יהודים, סימנו אותם במגן-דוד ומנעו את כניסת הקונים. ברחובות נעו מכוניות משא עם נאצים, מעוטרים בשלטים ומשמיעים סיסמאות "להתגונן, ולא לקנות אצל יהודים!". ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות השתדלו להימנע ממעשי אלימות גלויים, אך במקומות רחוקים יותר היו מקרים רבים של ניפוץ חלונות ראווה, ביזת חנויות ופגיעה גופנית בבעלי העסק היהודים.

החרם היה מבצע של המפלגה הנאצית בראשות אחד מראשי המפלגה הנאצית יוליוס שטרייכר, ומטרתו הייתה לשלהב את ההמון הגרמני דרך פעולות אנטי-יהודיות. התירוץ הרשמי של הנאצים לעריכת החרם היה כי זוהי תגובה נגדית לדרישת ארגונים יהודים בארה"ב ובריטניה להחרים תוצרת גרמנית עקב עליית הנאצים לשלטון.

חרם זה נכשל, מכיוון שארך יום אחד בלבד, אך הוא נתן לגיטימציה לפעילות אנטי-יהודית וכן נתן לה תמיכה רשמית, שלא הייתה קיימת עד אז. דווקא אי-הצלחתו של החרם הוכיחה לנאצים שרעיונות האידיאולוגיה טרם חלחלו עמוק לתודעת הגרמנים, והבהירה למפלגה כי צריכה להיבנות שיטה מחושבת ולא ספונטנית. זו ראשיתה של המשנה הסדורה הנאצית למימוש האידיאולוגיה האנטישמית.

כמעט כל מה שאמרו אז הנאצים על היהודים אומרים היום תומכי ה-BDS על ישראל. הנאצים טענו שהיהודים הם שורש כל הרוע, שהם הביאו על אירופה את מלחמת העולם הראשונה, שהם הרסו את כלכלת גרמניה ושהם חותרים נגד המדינה. בדומה לכך, ה-BDS טוענים שישראל מחרחרת מלחמות, מנצלת את הפלשתינים התמימים חסרי הישע, עושקת את העולם, ובנוסף מבצעת רצח עם.

יתר על כן, בתקופת השואה לא הייתה מדינה יהודית. היום יש מדינה, וניתן לראות כיצד אותן טענות מועלות כלפי הישות המדינית הציונית וכלפי היהודים היושבים בחו"ל. למרות שיהודים רבים בגולה מתנערים ממדינת ישראל, או לפחות ממדיניותה הרשמית, תנועות החרם למיניהן אינן עושות הבדלה כזו. בשבילם, יהודי, הוא יהודי, הוא יהודי, ויהודי טוב הוא יהודי מת.

בית ספר לשנאה

החרם הכלכלי על ישראל הוא סממן נוסף שמאותת לנו על הסכנה שבפתח. הצלחתה חסרת התקדים של תנועת החרם הכלכלי גרמה לחברה הישראלית "סודהסטרים" להעביר את מפעליה לתחומי הקו הירוק. מאוחר יותר עשתה כן גם חברת הקוסמטיקה "אהבה". שלא לדבר על הפסקת הפעילות של חברת הבנייה האירית CRH ושל חברת הסלולר הצרפתית אורנג' בישראל. ואם אלה אינם נוגעים בכיסנו, אז יש חזית נוספת שרומסת אותנו בהדרגה.

ההצלחה הגדולה והמהדהדת ביותר של פעילות ה-BDS נרשמה בעולם האקדמיה במדינות המערב. שם מסרבים חוקרים בכירים אחדים לקיים קשרים עם אוניברסיטאות בישראל או עם חוקרים ישראלים, ואגודות הסטודנטים פועלות נגד השקעה בישראל או בחברות ישראליות. לדוגמה, בפברואר 2016 קרא איגוד הסטודנטים לתארים מתקדמים של אוניברסיטת ניו-יורק למשוך השקעות כספיות מישראל לאות הזדהות עם עובדים וסטודנטים פלסטיניים ודרש לסגור את השלוחה של האוניברסיטה בתל-אביב.

תנועת החרם מכה שורשים גם בכל הקמפוסים של המוסדות האקדמיים בארה"ב, ומדובר במאות, כולל כל הקמפוסים של אוניברסיטאות העלית כמו הרווארד, פרינסטון, קורנל ומישיגן. אך מלבד האיום בחרם אקדמי על ישראל מנהלת תנועת ה-BDS קמפיין אגרסיבי שחורג מכיתות הלימוד בקמפוסים בארה"ב, מגיע למעונות הסטודנטים, יוצר אווירה עוינת ואלימה, ופוגע גם בסטודנטים יהודים שתומכים בישראל באופן פומבי.

חודשיים בלבד אחרי עליית הנאצים לשלטון, באפריל 1933, נחקק "החוק להשבת הפקידות על כנה". מטרתו הייתה להרחיק את היהודים מכל עמדות המפתח הממלכתיות. אנשי מדע ואומנים יהודים הורחקו מהאוניברסיטאות בשיתוף פעולה של הסגל האקדמי, ונאסר על היהודים ללמד וללמוד באוניברסיטה. עוד באותה שנה הוקם "משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם" בראשה עמד יוזף גבלס. היטלר רצה לבסס את מערכת החינוך על טהרת הגזע הארי, ומורים ומרצים לא ארים, ביניהם יהודים כמובן, פוטרו.

הרעל מחלחל

בראשית חודש אוקטובר 1933, כחצי שנה לאחר הקמת משרד הרייך לתעמולה, שלחו ארגוני האורתודוקסיה העצמאית עצומה לקנצלר: "מצב היהדות הגרמנית, שנוצר כיום על ידי העם הגרמני, בלתי נסבל לחלוטין גם מבחינת מעמדם המשפטי וקיומם הכלכלי של היהודים... היהודים הוצאו משירותי המדינה ומוסדות מוניציפאליים, היהודים הורחקו מחיי התרבות, ממוסדות ההשכלה ומהקתדרות המדעיות. רק מספר מוגבל של סטודנטים ותלמידים יהודים מכל האוניברסיטאות ובתי-הספר התיכוניים יורשה לעמוד בבחינות, ושורה של בחינות תהיה סגורה בכלל בפני תלמידים יהודים. אסור לעורכי-דין יהודים לייצג ארגונים ציבוריים ומוניציפאליים. לרופאים יהודים אין יותר זכות לעבוד בקופות החולים. הם הורחקו מבתי חולים ציבוריים". חרם של ממש.

כתוצאה ממצב זה נשארו לפתע עשרות אלפי יהודים-גרמנים ללא כל אמצעי קיום. בצר להם, הם פנו מתחומי הפקידות, המקצועות החופשיים והמסחר, אל ענפי המלאכה והחקלאות. אבל שם נמשך החרם נגדם ביתר שאת. גסיסה איטית.

באותה עצומה ביקשו היהודים-הגרמנים "להוסיף את השמצת היהדות, הפוגעת בכבודה והמקיפה בקצב גובר והולך את העם כולו ביחסו העוין כלפי היהודים, שנשארו ללא אוויר לנשימה. בנוסח החוקה הרשמי צוין דרג היהודים כדרג הצבעונים. בספרי הלימוד מתואר היהודי כנבל מהסוג הגרוע ביותר, ובכך מחדירים לתודעת הנוער כבר בגיל הרך את האיבה נגד כל יהודי באשר הוא. בעיתונות, ברדיו ובנאומים מדובר בהכללות על כל מעשה שלילי של יהודי פלוני, כאשר מקרה מעין זה יוגדר כפשע יהודי, שהיהדות כולה אחראית לו". התעמולה הנאצית החלה לחלחל.

הצד האפל של התרבות

כאשר הוקמה תנועת הנוער ההיטלראי ("היטלר יוגנד"), במטרה להטמיע בדור הצעיר את תורת הגזע ועליונותו של הגזע הארי, נאסרה כל פעילות של תנועות נוער אחרות. כל בני הנוער מגיל 15-8 היו מאורגנים בתנועה זו. שם למדו את האידיאולוגיה הנאצית, עסקו באימון גופני, והתחנכו לציות ולנאמנות צבאית ולאומית.

באותן השנים, מקורות הידע והתקשורת נשלטו בידי המדינה. חל פיקוח על העיתונות תחת שליטה והכוונה, החדשות צונזרו והוכתבו בידי הממשל. מאמרי שטנה נגד היהודים פורסמו בהם כחלק מהתעמולה, והעיתונות שימשה שופר התעמולה של המדינה הנאצית. "משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם" הדגיש את התרבות הנאצית. המדינה החליטה אלו יצירות אומנות, מוזיקה, ספרים, סרטים, עיתונים ומחזות יקראו, ישמעו ויראו. הוטל חרם על יצירות יהודים ואויבי הגזע. ספרים אשר חוברו בידי יהודים או על יהודים הועלו באש, ונותרו יצירות אריות שהדגישו את המוטיבים של אדמה, דם ושבטיות, והבליטו את היופי מול יצירות מושחתות של המערב והיהודים.

גם בעולם התרבות של שנות האלפיים תנועת החרם רושמת הצלחות על שמה, כשהיא משכנעת אומנים בינלאומיים שלא להופיע בישראל. אחד הדוברים המובילים של התנועה הוא סולן להקת "פינק פלויד", רוג'ר ווטרס, שרותם את שמו ותורם רבות למאמצי החרם התרבותי על ישראל. קשריו הענפים מסייעים לו כדי להשפיע על אומנים שונים שלא להופיע בישראל, ביניהם הכימקל בראדרס, בון ג'ובי, רובי וויליאמס, הרולינג סטונז, ניל יאנג ונוספים. בזה אחר זה הוא מהפנט אותם, כמו צלילי המוזיקה הפסיכדלית שלו. בחלק מהמקרים מצליח לו ולתנועת ה-BDS, ובחלק לא.

מותק, היהודים התכווצו

לא לעד יוכלו היהודים לשוב ולנדוד ברחבי העולם ולהתבולל בקרב עמים אחרים, שכן ההיסטוריה מראה שבכל פעם שהגבירו את נישואי התערובת, את ההתפלגות והסכסוכים הפנימיים ביניהם, הגיעה תזכורת ליהדותם בדמות גילויי אנטישמיות ההולכים ומחריפים בכל סיבוב. מין חוק טבע שכזה.

היום נמצאת הצמיחה הדמוגרפית היהודית במגמה שלילית מתמשכת, אך הסיפור התחיל כאלפיים שנה קודם. כשהיהודים נפגשו לראשונה עם התרבות ההלניסטית ביוון העתיקה, משפחות יהודיות רבות מיהרו להתייוון ולהמיר את דתן. השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, מנהגים יווניים אומצו, התורה תורגמה ליוונית, וחלה היטמעות תרבותית כוללת של היהודים בתרבות יוון. בהתאמה ננטשו ערכי האחדות והערבות ההדדית שאפיינו והגנו על עם ישראל לאורך השנים, ואומצו בהתלהבות ערכי האגואיזם והתחרות הדורסנית. טיבריוס יוליוס אלכסנדר – בנו של אחד מראשי הקהילה היהודית באלכסנדריה, שאביו תרם זהב לציפוי שערי בית המקדש – נעשה לדמות היהודי האנטישמי שסימלה את אותה התקופה. טיבריוס מונה להיות מושל פרובינציית יהודה והאזור, שבירתה ירושלים. כמו כן, הוא הפך להיות מצביא בצבא רומא, וכשפרץ מרד יהודי באלכסנדריה, הוא פיקד על דיכוי המרד באמצעות הרג המוני. תחתיו הומתו בחרב 50 אלף מיהודי עיר מולדתו אלכסנדריה. כשסיים שם הצטרף לטיטוס, המפקד העליון של צבא רומא שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני, ונעשה לסגנו במצור על ירושלים.

‍

בדומה ל"חוקי הגזע" הנאצים, ספרד של לפני האינקוויזיציה חוותה תהליך דומה. חוקר ההיסטוריה של היהודים באוניברסיטת ויסקונסין, פרופ' נורמן רות', מפרט בספרו: "במאות ה-14 וה-15 אלפי יהודים התנצרו, בעיקר מרצונם החופשי ולא כתוצאה של לחץ. 'הנוצרים החדשים' עוררו בכך עוינות חריפה נגדם, אשר הצטברה בסופו של דבר למלחמה. הגזענות האנטישמית גאתה, ולראשונה בהיסטוריה נקבעו מעמדות 'טוהר הדם' (הבחנה בין בעלי דם נוצרי טהור ובין אלה השייכים לנצר יהודי). לבסוף הוקמה האינקוויזיציה, רבים מן 'הנוצרים החדשים' הואשמו לשווא, ונשרפו. דווקא היהודים שהמשיכו את חייהם כיהודים ואת יחסיהם הנורמליים עם הנוצרים כמימים ימימה, להם לא קרה דבר. כלומר, כל עוד נשארו היהודים נאמנים למורשתם ולא ניסו להיטמע או להתבולל בתרבויות זרות, הם התקבלו בברכה, או לפחות הניחו להם לנפשם". אלא כשם שהיום לא מבחינים בין מדינת ישראל ליהודים בעולם, כך אז, בסופו של דבר, ניחתה המכה על כל יהודי ספרד, ובקיץ 1492 גורשו כולם עד אחד.

בדומה לסוף ימי בית שני, גם בראשות האינקוויזיציה עמדו יהודים שהמירו את דתם. ידוע שסבו של תומאס דה טורקמדה, "האינקוויזיטור הגדול של ספרד", האחראי על ביצוע האינקוויזיציה ומימוש הגירוש, היה גם הוא יהודי.

שואה שנייה

דוגמה נוספת להיטמעות היהודים ולדחייתם התרחשה בגרמניה, לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. החל מהמאה ה-16, במקביל לרנסנס, נהנו יהודי גרמניה משקט יחסי. הם לא קיבלו מעמד שווה או אזרחות, אך השלטונות הניחו להם לנהל את חייהם יחסית ללא הפרעות ובנפרד משאר החברה בגרמניה. על אף השקט היחסי, ברגע שנזדמן להם התחילו היהודים להתערבב ולהיטמע בתרבות הגרמנית, בדרך דומה מאוד לזו שהמיטה עליהם את האסון בספרד. כך, דווקא בגרמניה, נוסדה היהדות הרפורמית.

לקראת סוף המאה ה-18 היהודים היו להוטים להפוך לחלק אינטגרלי מהחברה הנוצרית, והיו מוכנים לעשות הכול כדי להתקבל אליה: יהודי גרמניה היו מוכנים להוציא מסידור התפילה כל אזכור לכמיהה רבת השנים לחזרה למולדת, הרב ושליח הציבור החליפו את הלבוש הגלותי בסגנון גרמני מודרני, הכיפה הוקטנה עד שנעלמה, יום השבת זז ליום ראשון כדי שישתלב עם יום המנוחה של הנוצרים, בבתי הכנסת הוצב עוגב כנהוג בכנסיות, ברית המילה כבר לא הייתה בגדר חובה, והחשוב ביותר, נגוזה השאיפה לחזור לירושלים; יש מולדת חדשה, גרמניה. כך הפכה היהדות הרפורמית סמל למוכנות להחליף מסורת עתיקת יומין, בתמורה לשוויון אזרחי וקבלה חברתית.

לאחר התבססות היהדות הרפורמית ככוח מרכזי בגרמניה, היא התפשטה למספר מדינות במערב אירופה ולארה"ב. בעוד שבגרמניה היא נאלצה כל הזמן להתגונן מפני הממסד האורתודוקסי ומהתערבות הממשלה, בארה"ב לא היה פיקוח ממשלתי על הדת, והיהודים יכלו לפעול בה כרצונם. היהדות הרפורמית אימצה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כדי להפוך לכוח מוביל ומשפיע בתחומי הכלכלה, הבידור, החינוך והפוליטיקה במדינה. מאז ועד היום השתלבו היהודים בכל פינה בחיים הציבוריים בארה"ב: נוכחותם בולטת מאוד בכלי התקשורת, הם קובעים את סדר היום הציבורי ומשפיעים על דעת הקהל בכל רחבי ארה"ב.

גול עצמי

כיום 58% מיהודי ארה"ב מתבוללים, ואם להוציא את האורתודוכסים מן הסטטיסטיקה, האחוז עולה עד למעלה מ-70%. "שואה שנייה", כפי שנשמעה לאחרונה האמירה השנויה במחלוקת נגד נישואי התערובת. אפילו התנועה הרפורמית מאבדת מכוחה. כבר אין כמעט מצוות או מנהגים, אלא הדגש הוא בעיקר על מוסר. ומי נחשב מוסרי? אדם שומר חוק, ליברלי, דמוקרטי, פלורליסטי, פרוגרסיבי, אדם המתנגד לכל סוג של דיכוי. ואם ישראל נחשבת בעיני הדמוקרטים הלא-יהודיים כמדינה כובשת וגזענית, אז היהודים הדמוקרטים, שהם 75% מיהודי ארה"ב, יוצאים נגד ישראל. זהו הגרעין הקשה של התנועות האנטי-ישראליות בארה"ב.

הדבר החמור ביותר הוא שאותם סימנים מקדימים של שואה מובלים עתה על ידי היהודים עצמם, על ידי המנהיגים היהודיים בארגונים כמו ג'יי סטריט (J Street), קול יהודי לשלום (JSVP), תנועת ה-BDS, ודומיהם. אל ליהודי ארה"ב לחשוב שרק בגלל שהם מזדהים עם מיעוטים, העם האמריקאי ינהג בהם אחרת מכפי שהגרמנים נהגו ביהודים.

הנוכחות הבולטת של יהודים בקרב בכירי שתי המפלגות עשויה לפעול לרעתם בעת צרה. היהודים תמיד היו שעיר לעזאזל, ומה קל יותר יהיה למנהיגי שתי המפלגות הגדולות מלעשות זאת בעתיד? הם יוכלו לומר, למשל, למה אנחנו רבים? מכאן היהודים הדמוקרטים מסיתים נגד טראמפ, ומכאן היועצים היהודים של טראמפ מסיתים נגד חברות הקונגרס המוסלמיות מהמפלגה הדמוקרטית. אם ניפטר מהם, ניפטר מהשנאה.

ההיסטוריה חוזרת והלקח כמעט ברור. אל תתפתו לחפש פסלי בשר ודם אשמים בין השורות, הם לא נמצאים כאן. תמצאו פה קריאה לשבת יחד, לשאול שאלות מהותיות: מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, ומתוכן לצאת לדרך משותפת שלא מונעת מתוקף פחדים ודחפים חומריים, אלא משאיפה לרוח וחזון.

‍