אהבה היא ריחוק

כשבחור ובחורה נפגשים הם רק מחליפים מבטים. מסתכלים זה על זה. אחרי ההתבוננות ההדדית הם עוברים בהדרגה למגע. ליטוף, חיבוק, נישוק. עם הזמן הם נרגעים, מתמתנים וממשיכים הלאה, לדיבור, להתכתבות, לצורת קשר "וירטואלית" כזו, שאז הם אפילו לא חייבים להיות אחד ליד השנייה כדי להרגיש יחד.

כך גם אנחנו. עד פרוץ הקורונה נזקקנו להחזיק ידיים כדי להרגיש ביטחון, לחבק כדי להרגיש קרבה, אבל עכשיו אנחנו יכולים להירגע ולעבור לשלב ההתקשרות הבא. לראות בהסגר ובשני המטר שמרחיקים בינינו הזמנה לפתח בינינו קשרים איכותיים, פנימיים, רגשיים, משמעותיים. אנחנו לא צריכים לשהות באותו מרחב, לנשום אותו אוויר כדי להיות בקשר. לא. גם לא צריכים מגע פיזי כדי להבין ולהרגיש את הזולת.

דווקא הקשר הווירטואלי מחייב כל אחד להרחיב בתוכו חלל שבו הוא יוכל לקבל את האחר. וגם האחר יכול להתחיל להכיל את המקום שהיה תפוס בעצמו, באהבה עצמית. ככל שנגדיל את השטח המשותף בינינו, כך אותם רגשות שהיו בנו סתומים, שלא היו בשימוש, שכבו רדומים בתוכנו, ייפתחו והכול ירגיש יותר חי, אמיתי.

הרב"ש, הרב ברוך אשלג, כתב ברגע מיוחד של השגה: "ואחר שכבר השגתי את הלבוש (של הרגשת הזולת), תכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה, והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חבריי וכמו כן אוזניי שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל, ואני יוצא מגבוליי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו, וכאילו חבריי עומדים בתוך ליבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה" (אגרת ח').

ההגבלות וגזירות הריחוק שנגיף הקורונה מכתיב לנו על בסיס יומי נותנות לנו שיעור בהרגשת הביחד. לא יחד כמו שהיינו בו קודם, אלא יחד פנימי. מהותי. רוחני. יחד שבו כל העולם נכנס לתוך ליבי, ובו אחבק את כולם וירטואלית, ואחיה איתם.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא