הצעירים של קיץ שנת 2020

זו שעתם היפה של הצעירים, אין ספק. אלפי צעירים מגיעים כל סופ"ש להפגנות במגמה להשפיע ולשנות את יחסי הכוחות. הדור הצעיר מרגיש שכבר אין לו מה להפסיד. בפרט שאין טיסות, אין חופשות, אין עבודה ואולי מחר גם תתפוגג התקווה. מכאן קצרה הדרך למחאה. הרוח בכיכר ממגנטת, מציתה מחדש את השאיפות, שוברת מוסכמות. פסטיבל של ממש.

מאז ומתמיד הייתה שאיפת הנעורים לשבור את העבר ולבנות את העתיד. כך גם היום, במחאות הנוכחיות. זו גישה טבעית ובריאה, רק שהפעם העסק קצת הקצין. הצעירים עדיין לא יודעים מה עליהם לבנות, וגם אם ברור להם כאור השמש בצהריים, איש לא לימד אותם איך לבנות.

גם לשבור לא כולם יודעים, די מתקשים להניח את האצבע במדויק על הרע שצריך לעקור. חסר ניסוח מוגדר של הבעיה שצריך לפתור ולא אמירות בעלמא וסיסמאות נבובות על שלטים. אז בינתיים עד שנתבשל נעשה רעש גדול, נזרום עם אלה שמחממים אותם, כרגיל.

הצעירים של קיץ שנת 2020 צריכים לבנות קשר חדש ביניהם, איכותי יותר, מתחשב יותר, עגול כמו הטבע הגלובלי. כשם שהקורונה – נציגת כוחות הטבע בימינו – מראה לנו איך להתרחק זה מזה כדי להישמר, ואיך להתקרב בצורה נכונה ומתחשבת, כך עלינו ללמוד גם איך להתקרב פנימית איש לרעהו, ליצור מרחב משותף. להתחבר יפה ולהתלכד למען חברה חדשה.

כשזאת תהיה הגישה לבניין החברה, אז יהיה לצעירים ברור מה עליהם לשבור – את היחס שלהם לעצמם. כי זה הכלל: עד שאדם לא שונא את טבעו האגואיסטי, הוא לא יכול להתחבר עם הזולת. מטבענו אנחנו אוהבים את עצמנו, אבל אם כל אחד מתבצר בעולמו, לעולם לא נצליח לבנות חברה, סביבה שכל ישראל חברים בה. לא צריך לנטרל את האגו, צריך להתעלות מעליו. לא צריך להתחפר בשנאה עצמית, אלא להידבק באהבת הזולת. כשאדם דואג לסובביו כמו אימא שדואגת לילדיה, הוא משתחרר מהדאגה לעצמו. פשוטו כמשמעו.

מילדות התחנכו לשנוא את האחר, להרוויח על חשבונו, לנצח אותו, להתחרות בו, לנצל, לרמוס, לרדות, לשלוט. זאת הייתה ועודנה האווירה הרעילה ששורה בינינו. צפו במבזקי החדשות, קראו את כותרות העיתונים, גללו ברשתות החברתיות, הציצו בשלטי החוצות. הדורסנות הזאת חלחלה גם בסדרות, בספרים, בסרטים, בכל מקום, החל מהרכילות במסדרונות ועד להצהרות הממלכתיות.

יהודים צעירים נאבקים זה בזה בכיכרות היא לא תמונה חדשה. דפדפו באלבום ההיסטוריה של האומה, בכל דף שני תמצאו מלחמה. מלחמה פנימית, שנאה עצמית. ראו את חורבן שני הבתים שאנחנו מציינים השבוע. אף אומה לא שנאה את עצמה כמו שעם ישראל שונא את עצמו. זאת מגפה שקיימת אלפי שנה, דפוס חוזר. זאת אומרת יש כאן חוק, ואם לא נבין אותו לא נפסיק להלקות את עצמנו ולהחריב את ביתנו.

בימים שבהם בית המקדש היה קיים, היו עולים לרגל לירושלים כדי להגביר ולחגוג את האחדות. אם הצעירים בני ימינו יהפכו את ההפגנות האלו לדרישה לחיבור על פני כל ההבדלים, הם יקימו מחדש את בית המקדש. כי לא חסרות אבנים בעולם, רק לבבות השואפים ללב אחד.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא

גם למייל שלך
מגיע תוכן
משמעותי

רוצה להכין את עצמך לעולם של מחר?

אז הכנו עבורך המון תכנים וסרטונים, כתבות ושיחות, שיעזרו לך לעשות סדר בבלגן.
והכול בחינם, מן הסתם ;-)
כל מה שצריך הוא להזין פרטים:


תנאי השימוש
x
בהתאם לסעיף 30א. לחוק התקשרות (בזק ושירותים תשמ"א-1982) אני מאשר בזה את הסכמתי לקבל מכם דברי פרסומת בכתב או בע"פ לכתובת המייל שלי

תודה על הרישום
נתראה בתיבת הדואר שלך!