כוח עליון

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה פוקחת את העיניים בבוקר, מקיצה משנתה ותוהה – מי הדליק את היום דווקא עכשיו? ברדת החשכה תוהה – האם זה שהדליק את היום כיבה אותו גם? או שזה מישהו אחר בכלל? ומי זה? היש לו דמות או צורה? כשהחלזונות התחילו להופיע בגינה אני זוכרת את עצמי מתבוננת בהם ותוהה – מי עורר אותם משנתם? וכשהעשב התחיל לצמוח בגינה הייתי ביני לביני תוהה – מי אמר לו גדל? למה הוא נשמע למי שעליו פקד? מושגים ותפיסה של ילדה שיש לה שאלות ותהיות שמזמנות חקירה ברמתה כילדה. שאלות שהיו מוזרות לסביבתה אך אותי הן הניעו לחקור את סביבתי.

מהם חשוב ביותר לדעת על הכוח העליון?

 

המבוגרים דאז, לא כל כך ידעו מה להשיב לילדה שהייתי. אינני זוכרת את התשובות על השאלות הרבות ששאלתי. אני רק זוכרת שהתשובות לא הניחו את דעתי של הילדה שהייתי. יותר מכך, אני זוכרת את ההרגשה שהתלוותה למשמע תשובה ועוד תשובה ועוד תשובה. כמו ההרגשה של דני בסיפור "סליחה שבלב" מאת עומר דבורה. דני שמבקש סליחה מכולם ומרגיש שאף אחד לא סולח לו באמת, שכולם רוצים שרק יסתלק. זו היתה הרגשתי. שנותנים לי תשובות מהפה החוצה ולא באמת מנסים להתעמק איתי במחקר. מן הרגשה כזו שנותנים לך תשובה אבל רק רוצים שתניח להם ודיי.

השאלות נותרו תלויות בחלל מבלי שהגעתי לתשובה והסקרנות לא עזבה. בכיתה ב', עם לימודי התורה נכנס אלוהים לתמונה כמישהו שיצר וברא את הדומם הצומח, החי והאדם. כמי שיכול להיות זה שפוקד על העשב "גדל". הוא היה בביתי לפני כן גם, אך ברקע, נוכח-נעלם כמשהו שקיים-לא קיים. אבא שלי כעס עליו כי הוא איפשר את השמדת משפחתו בשואה ופסק "אין אלוהים ודי!" ואימי לא רצתה לדבר עליו ובחושיי כילדה הבנתי את שתיקתה בנושא כפחד נורא. פחד פן יכעס עליה ויפגע במשפחתה החדשה ויאפשר להיסטוריה לחזור אל פתח משפחתה החדשה.

אט אט, עם לימודי התורה, כשברקע האלוהים נוכח – נעלם, יחד עם כל מיני אמונות שהגיעו דרך ילדי השכונה והכיתה, התגבשה לה בתפיסתי כילדה דמות אלוהים שלא היתה עליי חביבה, בלשון המעטה. במוחי בראתי אלוהים נקמן וקנאי. אלוהים שמעניש את מי שחטא והחטא בהליכה תמימה ליד הכנסיה הנטושה שבשכונה. כמו שאמר לנו הבן של השכנה הדתיה "כשהולכים ליד הכנסיה אסור לעשות זאת בראש מורכן, כי אז אלוהים יחשוב אללי, שהשתחווית לצלב ויבוא עליך אסון נורא" הפחד שבי אחז כשהשרוך נפתח והתכופפתי לקשירה והתרוממתי כשהצלב שעל ראש מגדל הכנסיה תקוע מול עיניי. לא נשמתי, חיל ורעדה, ורק חיכיתי לאסון שיתרחש עלי.  הכריעה לצלב התחברה לשיעור תורה "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" או אז עלתה השאלה "יהודי זה טוב ונוצרי זה רע?" "למה אלהים מפלה בן בית כנסת לכנסיה? מושג האלוהים הפך לי לזרא. אפשר אפילו לומר שלא רציתי קשר עם אלוהים כזה. לא רציתי לפגוש אותה בשום סמטה חשוכה. דחיתי אותה מחיי, אמרתי כאבי "אין אלוהים ודי".

האלוהות של "אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי" התחברה לי לדת שרק אכפת לה אם שוחט מן העורף או מן הצוואר, שכלל לא חשוב לה אם בעל החיים סובל או לאו. אני העדפתי שאם מוכרח אז שישחט בדרך הומנית בלי סבל של עוף או בהמה. האלוהות היתה לי מקושרת לרבנות שדרשה שאטבול במקווה לעיני בלנית כשכולי ערומה ועריה. ההכרח להקשיב לרבנית חשוכה כתנאי לחופה גרמה לי לשאט נפש ולהתרחקות יותר גדולה מאלוהים שבחר בה להיות לו לנציגה.

לקח לי הרבה זמן לעשות הפרדה בין הדתיים לדת, בין אלוהות רשעה לאלוהות מיטיבה, בין רבנות לדת, בין דת למדינה.  כשהצלחתי בכך התחלתי להתיידד עם הדת ולא עם מי שלקח עליה שליטה. בהתיידדות הזו חיפשתי אלוהות שהיא מעל לחישובים הקטנוניים ועיסוק בפרטים שאין להם מקום בנשגבות עליונה. בהפרדה שעשיתי בין האלוהות לסיפורי העלילתיים של התורה, גיליתי עומקים ורבדים של בורא עולם, של כח עליון, של חוק טבע אחד, של הרמוניה מופלאה. של טוב ומטיב שרק רוצה להעניק לבניו. 

כח עליון שברא את הכל בשביל בני האדם כדי שיוכלו להתפתח בצורה המיטבית פה על פני האדמה. שברוב גדולתו רוצה שאנו נגדל, שכמו אב טוב רוצה שבניו יעלו עליו ויוכל לומר "נצחוני בני". כח עליון שמחכה בסבלנות לשיתוף פעולה עם ברואיו. שמחכה שיבקשו ממנו בצורה הנכונה כדי שיוכל להיענות לבניו.

הכח העליון הזה הפך להיות אהוב עלי, השמדתי בתפיסתי את הבורא הרע ובראתי בקרבי אלוהות מיטיבה. אלוהות שלא בא להכשילני בהולכי ליד כנסיה נטושה. אלוהות שהיא מחשבת בריאה עליונה שלא מתעסקת בקטנות אלא מובילה את כל האנושות לגן העדן בחזרה. גן העדן שהוא גם לא מה שחשבתי אז כשהייתי ילדה. גן העדן שהוא מצב הרמוני, של איש עם רעהו חיים באהבה. איש אישה, חי וחיה הנהנים מכל הטוב שקיים בגלקסיה ומועבר מכח עליון לברואיו.

Share:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

Related Posts

מלחמת ההתשה של הקורונה

תחושת הייאוש החדשה שאין לנו כמעט שליטה על החיים, אין אפשרות לתכנן ברצינות את החיים שלנו, אפילו לא את יום המחרת, צוברת ומתרחבת. החיים שלנו נעשים צרים ומוגבלים.

היכונו לימים הנוראים של הקורונה

בשבוע הבא נסב יחד לארוחת חג משפחתית, לרגל פתיחת השנה החדשה; נצטופף כיסא ליד כיסא, ונעביר מיד ליד את צלוחית הדבש שנטבול בה את התפוח. אולי בדיעבד יתברר שמישהו מהאורחים, לא עלינו, נשא את הנגיף?

סגר? רוצים לנשום

אם לפני כשנה וחצי הסתגרנו בסגר הראשון בחוסר ודאות מוחלט, ותחושת אחדות עמומה קשרה בינינו, אז בגל הרביעי אנחנו דעתנים ודבקים בעמדותינו.