תפיסת המציאות | מה זה?

מכירים את התחושה שברור לכם שאתם צודקים? שברור לכם שאתם רואים את הדברים בצורה הכי מדויקת, צלולה ובטח ובטח שמי שלא רואה את הדברים כמוכם הוא פשוט טיפש גמור, או לכל הפחות שכח לקחת את הכדור הירוק שמאזן אותו היום. הרי איך יכול להיות שהוא לא רואה את הדברים כפי שהם? זה שחור על גבי לבן! צלול כיין! מאיפה לעזאזל הוא שומע? איך הוא מסתכל על הדברים?! אין תחושה יותר מתסכלת ומכעיסה מאשר כשלא  מקבלים את דבריי. הרי ברור שהצדק עמי ושאני רואה את התמונה המלאה ואפילו משתוקקת שאחרים יראו אותה בדיוק כמוני כדי שיהיה להם ולכולנו טוב.

מוכר לכם?

מהם הדברים החשובים ביותר לדעת על תפיסת המציאות?

כששאלו אותי על הבית בו גדלתי, תמיד תיארתי אותו כבית ענק, המטבח לבד היה בגודל של 2 חדרים. זוכרת חצר מטופחת מסביבו וגינת ירק בקומה הראשונה. בית עצום שאפשר לשחק בו מחבואים ולא ימצאו אותך לעולם.  כך זוכרת שהייתי מתארת את הבית בבלגיה, ארץ מולדתי. כשחזרתי לשם בתור נערה מתבגרת, הדברים כבר נראו לגמרי אחרת. בית, לא גדול במיוחד. גינת הירק שהייתה בקומה הראשונה בסה"כ הייתה כמה עציצים זקופים וצבעוניים והמטבח שכל כך אהבתי להיות בו עם אמא ולגלות כל פעם טעמים חדשים ואפילו להתנסות בבישולים קלים, התגלה  כמטבח קטן להחריד עד שהיה לי קשה להבין איך אני ואמא שהינו בו יחדיו, והיא עוד מצאה זמן ומקום להסביר לי בסבלנות על תבלינים שונים ותהליכי בישול.  

אז מה בעצם קרה כאן? עשו שיפוץ, הילדה שבי המציאה סיפור, נתנה לדמיון לעוף קצת? או הילדה שבי באמת ראתה את מה שראתה כמציאות מוחלטת, ושנים לאחר מכן המציאות השתנתה, או שאני השתניתי, מה שנתפס בעיני הילדה הקטנה ומה שנתפס בעיני האדם הבוגר שונה בתכלית?

כל יום למעשה אנחנו נחשפים לעשרות אם לא מאות ואלפים של חילוקי דעות, ויכוחים, ריבים סכסוכים בין אנשים, חברות, מדינות ואפילו בין אדם לעצמו. תפסתי פעם את עצמי מתווכחת עם מישהו באיזה עניין, הייתי בטוחה שהצדק עמי. לא חלפה רבע שעה, ומצאתי את עצמי מתווכחת עם מישהו אחר שבעצם הסכים איתי, ופתאום קלטתי שאני מזדהה יותר עם האדם שהתווכחתי איתו לראשונה. אז מי צודק? האם יש צודק?

ואז הגיע הרגע, נראה לי לפני שש שנים בערך, שאחרי עוד ויכוח חריף עם אמא שלי, שכבתי חולה משותקת ומותשת במשך שבוע וכל הזמן הזה, על אף הכאבים והתסכול לא עזבה אותי המחשבה העיקשת שהצדק איתי ושאימי היא זו שפועלת לא נכון. אני זוכרת שבמשך השבוע הזה, עם כל הטיפולים והבדיקות, כל החברים הקרובים והמשפחה ניסו לדבר איתי, לרכך אותי אבל התעקשתי על הצדק שלי כמו לביאה שמגנה על גוריה.

ואז קרה הנס ששינה את חיי.

השיתוק הזמני שקיבלתי נודע ברבים וחברת ילדות שלא פגשתי 20 שנה הגיעה לבקר ושאלה מה קרה. מיד עניתי שאני בטוחה שחליתי בעקבות הריב עם אימי וחברתי השיבה שאני צודקת. מיד מיהרתי לספר לה את מהות הריב הקשה עמה ושוב השיבה לי שאני צודקת וכך זה המשיך. על כל דבר השיבה את צודקת.

אמח זוכרת שזה עיצבן אותי, היא הצדיקה אותי על כל דבר שאמרתי ואז החלטתי לבדוק אותה וסיפרתי לה מקרה שקרה לי שבו לא פעלתי נכון והיא השיבה באותו המטבע והצדיקה את פעולתי. ואז באופן לא רצוני שאלתי אותה לדעתה בעניין הריב עם אימי. שאלתי מי צודקת והשיבה "שתיכן צודקות. כל אחת תופסת את המציאות בעיניה בלבד, מנתחת במוח המצומצם שלה את מה שקרה וחייבת להצדיק את עצמה. כך כל בני העולם, אנחנו חיים במציאות שיש בה 8 מיליארד או יותר בני אדם וכולם צודקים".

אחרי שזרקה את הפצצה אמרה שחייבת לצאת ולאסוף את ילדיה מהגן והשאירה אותי פעורת פה. איך יכול להיות? מאותו הרגע לא עזבו אותי דברי חברתי אפילו לרגע. אני זוכרת שמאז התחלתי להתבונן בכל אדם, להקשיב ממש לכל מה שאדם סביבי אומר ודי מהר מצאתי שהיא צדקה ושכולם למעשה צודקים. כל אדם אומר תמיד אמת, לפי הרגשתו וידיעתו. האמת שלו.

חודש אחרי המקרה נקלעתי במקרה לשיעור בנושא תפיסת המציאות ע"פ חכמת הקבלה ואז התמונה התבהרה אפילו עוד יותר. חכמת הקבלה מסבירה לנו שכל אדם תופס את המציאות לפי ההבנה הסובייקטיבית שלו. במילים אחרות, המוח אוסף מידע מחמשת החושים שלנו ומצייר לנו ציור בהתאמה לתכונות הפנימיות שלנו ולחינוך שקיבלנו מסביבתנו אך גם התכונות הפנימיות שלנו משתנות בהתאם להתפתחות תודעתנו, לכן הילדה שבי חוותה את הבית בו גדלתי בצורה אחת ולאחר שתודעתי התפתחה מעט הבית נראה כבר אחר לגמרי.

מה שבטוח, מאז אותו שיעור מרתק והשיחה המדהימה עם חברתי, ריב אחד לא היה עם אימי. ליתר דיוק, ברגע שאני רק מרגישה את קצה הכעס מצטבר לו בפנים, ישר משתיקה אותו עם "הלו, שכחת?! תפיסת המציאות! קבלי באהבה.

Share:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

Related Posts

מלחמת ההתשה של הקורונה

תחושת הייאוש החדשה שאין לנו כמעט שליטה על החיים, אין אפשרות לתכנן ברצינות את החיים שלנו, אפילו לא את יום המחרת, צוברת ומתרחבת. החיים שלנו נעשים צרים ומוגבלים.

היכונו לימים הנוראים של הקורונה

בשבוע הבא נסב יחד לארוחת חג משפחתית, לרגל פתיחת השנה החדשה; נצטופף כיסא ליד כיסא, ונעביר מיד ליד את צלוחית הדבש שנטבול בה את התפוח. אולי בדיעבד יתברר שמישהו מהאורחים, לא עלינו, נשא את הנגיף?