אור של תקווה

עצבים מתפרצים כמו אדי קיטור, אפס סבלנות, רוגז וחוסר אונים – אפשר לזהות ולאבחן על עצמנו את התסמינים שהתגברו עם הקורונה, וקשה שלא להזדהות ולהצטער עם אלו שעוברים אותם בצורה קיצונית יותר. אצל הורים זה גם יכול לבוא בליווי שאלות מכבידות לעתיד: מה יהיה עם הילדים? ובליווי תהיות חרטה על העבר: בשביל מה הבאנו אותם לעולם כזה בכלל?

אפשר לראות את המציאות של לפני חצי שנה מוארת חמימה על פני הצללים החדשים שהופיעו בעולם, מה גם שתקופות הסתיו והחורף כבר מחכות מאחורי פינת השרב, מאיימות בקדרות בהרס מושלם.

אפשר גם להחליף משקפיים. כאלה שנוכל להסתכל בהן מבעד לאבק ההריסות, ולראות שבניין חדש כבר מתרומם מתוכן – ובמקום לשבת באופן סביל ולהסתכל בהלם על העבר הקורס, אנחנו מוזמנים להפשיל שרוולים ולעזור לו להיבנות מהר יותר, חזק יותר, טוב יותר.

אין משקפיים כאלו. אבל יש לנו אחד את השני כדי שנוכל לתאר זה לזה את המצב הטוב שיגיע, לשקף זה לזה את מה שנגלה בו, בינינו. כי כל אחד שקוע במה שנגלה לעיניו, ועוברות לנו לפני העיניים הרבה צורות של שבירה, אבל בדרך של "איש את רעהו יעזורו" אנחנו יכולים להצביע אחד לשני על מה שמתרחש ברקע, עד שממצב של "עיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו" נגיע למצב שנראה ונשמע, נעשה ונשמע. אז נוכל לחזות בלי צער בעולם אנוכי נצלני שהולך ונעלם, להתבונן איך תחתיו עולה וצץ עולם שלם חדש של קשר הדדי, בניין נצחי.

מה גם שלא צריך לעשות הרבה בשביל זה, להשקיע מי יודע מה. לפחות לא בידיים וברגליים. הרי כוחות הטבע פועלים עכשיו על העולם, ואין להם ידיים ורגליים, הם כוחות, ככה שגם פעולה כלפיהם לא צריכה להיות גופנית. כוחות הטבע הם נעלמים, הם עדינים, ואליהם אנחנו צריכים לגשת ולהגיע כדי לשנות את תמונת המציאות. אל כוחות הכוונה, המחשבה. כמו שכתוב, "הכול במחשבה יתברר".

זה מה שצריך בסך הכול. לתאר זה לזה מה יקרה אם רק נתחיל לחשוב טוב איש על אחיו (וגם על מי שלא אחיו). מה יהיה אם נסיר את הרוע שקופץ על הלב, ונניח במקומו מחשבה של דאגה. בואו ננסה לחשוב כך, ונעקוב אחרי מה שקורה, כמה זה מועיל. אם ציבור גדול מתחיל לחשוב טוב זה על זה, אתם מתארים לעצמכם מה יקרה? זה יורגש כמעט במקום. בטוח. יגיעה קטנה במחשבה, כמה מילים טובות מורעפות על לב הזולת – מסוגלות לנטרל פצצות. ממש כך.

והמכות יגיעו, בוודאי. אבל לא נרגיש אותן אלא נכיר בהן. לכן אלו לא יהיו מכות של ממש. כי לא נתרכז בחושך, אלא באור שהולך ומפציע. כמו תרנגול שמצפה לקרני השמש, ומתחיל לשיר לה עוד לפני שהיא זורחת.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא