גם בשנת 2020 החברה שלנו נעה בין שני צירים קיצוניים, בצד אחד רצח נשים, שלא נדע. בצד שני פמיניזם קיצוני. אבל מה באמצע מה? איך אישה יכולה להרגיש מוגנת, בטוחה, מצליחה ועדיין להרגיש… אישה?
נשים רבות, שאולי פחות משמיעות את קולן במגפון תקשורתי, לאו דווקא מתחברות לרעיון הפמיניסטי של "שיוויון" שמוחק את ההבדלים. הן מרגישות שזה מסרס אותן, במקום להעצים אותן. זה מחייב אותן להיכנס לחליפה מחויטת, או לפחות ג'ינס לוחץ כשהן רוצות להסתובב בשמלה, ועדיין לזכות בתפקידי הנהלה בכירים.
האם מישהו יכול להסביר למה אישה צריכה להיכנס למגרש הכדורגל הגברי, לשים "גולים" ולצעוק מהיציע כדי להצליח לממש את עצמה? ואיזה מן מימוש הוא זה אם אני בכלל לא מי שאני? אם כל ההוויה שלנו הופכת לניסיון נואש לאמץ תכונות גבריות כדי להצליח להתקבל לחונטה של מקבלי ההחלטות?
ושלא נדבר איך כל העיוות המיני הזה משפיע לאחר מכן בבית על הזוגיות, על הקשר עם הילדים, על התסכול היומיומי המצטבר מתחת לחיוכים. נשים רבות רוצות להיות נשים במלוא מובן המילה, ועדיין להשפיע בתחומים שאליהם הן שייכות.
מי אשם בזה? שני המינים. הגברים שמעולם לא קיבלו חינוך נכון איך להתייחס לאישה, והנשים שמקבלות בהכנעה גמורה את התכונות הגבריות על עצמן כדי "לנצח" במשחק, אבל בסוף נשארות קירחות משני הכיוונים, ובלי להתבלבל עוד קוראות לזה אחר כך שוויון בין המינים. איזה שוויון זה בדיוק? יש פה פרדוקס שכולנו רואות.
אז נכון שאחרי שנים של דיכוי נשי, הגיעו הפמיניסטיות והטו את הכף לצד השני, וההישגים שלהן אינם מבוטלים. אבל עכשיו כשאנחנו קצת יותר נאורים, נראה שהגיע הזמן לתהות על הראשונות. האם יש דרך אחרת להגיע לתחושת הערכה על מי שאת, מבלי לנפנף באגרוף ולהוכיח ש"גם אני יכולה", או מתוך גישה שאומרת "יאללה בואו נחטיף לגברים חזרה"? איפה עובר שביל הזהב שבו כל אישה תרגיש טוב לבטא תכונות כמו הקשבה, רכות, אמפתיה, חמלה, הדדיות, ואיש לא ינסה לדחוק אותה לשוליים, או יראה בה אובייקט מיני, או יזלזל ב"דעתה הקלה"?
את שביל הזהב הנעלם הזה נמצא רק לאחר שנתחיל לעסוק בחינוך נכון, חינוך שמקדם יחסים ולא ציונים, חינוך ששם דגש על היכרות עם האחר, ולא מנסה להיות פס ייצור של פועלים ופועלות מודרנים. חינוך להיות אדם. חינוך לכבוד האדם, על כל ההבדלים שבין המינים ולהעצמתם. חינוך לתקשורת מאפשרת, כנה ומקרבת. ולא לתקשורת תחרותית ועויינת.
החברה הישראלית אם כי מחשיבה את עצמה מאד מודרנית, היא לא. היא עדיין מושפעת מתפיסות מסורתיות ששמות את האישה במעמד נמוך מזה של הגבר. הגברים שגדלים בחברה כזו באופן אוטומטי נכללים מהגישה הזו וחשים את האישה כפחותה מהם, גם אם הם לא מודים בכך בפה מלא. הם נולדים לתוך זלזול שקט, פוגעני וטבעי. זלזול שבמקרה הטוב מנסה לדחוק את האישה מתפקידים בכירים מתוקף היותה "אימהית" או "חלשה" או "עצבנית", ובמקרה הרע, מביא לאלימות קשה במשפחה.
כדי לאזן את המערכת לא נדרשת כאן עוד מחאת מכנסונים, נדרשת כאן מהפכה תפיסתית שאולי יקח כמה דורות לסיים אותה. מחאה שמלמדת את הגבר להשלים את היחס המזלזל באישה, דווקא ברגישות ובתוספת יחס חיובי כלפיה. כלומר ללמוד להיות ג'נטלמנים אמיתיים כבר מגיל הגן. ודווקא גברים כאלה שיפנו מקום לאישה, לגדול ולפתח את עצמה, יהיו הגברים שבפניהם החברה תוריד את הכובע. עד אז נמשיך לשחק בכאילו, ונצא למחות על תוצאות, במקום להשפיע ברמת הסיבות.
אז מה אתם אומרים, מצטרפים לשינוי?
אם לא נתחיל עכשיו, זה פשוט לא יקרה לעולם.
