נולדתי וחייתי ברוסיה עד גיל 25, כך שאני מכיר את התרבות הרוסית מקרוב. לרוסים מתאימה צורת חיים קולקטיבית. בצורה כזאת גם בנו החלוצים הרוסים את היישוב בישראל כשעלו ארצה. לא עניין של טוב או רע, עובדה.
גם היום, כשתושבי מזרח אירופה חופשיים לבחור להם צורת חיים שונה והם חלק מהשוק האירופי, בכל זאת יש להם נטייה לקולקטיב, לקהילה שיתופית. זה האופי הסלאבי. האמת, כל מדינות המזרח ביניהן סין, קוריאה ויפן נוטות לחיבור. למדינות המערב לעומתן, יש מזה אלפי שנים אופי אחר שבו כבודו של כל אחד במקומו מונח.
תקופת הקורונה שיקפה בבהירות את השוני בגישות דרך ההתמודדות עם המגפה: את הצייתנות וההתבטלות המזרחית לעומת קדושת הפרט המערבית. אם במזרח פוקדים "לא לצאת מהבית" – אז לא יוצאים מהבית. נקודה. אומרים "לעטות מסכה" – עוטים, "לשמור מרחק" – שומרים בוודאי. כלומר, הם מוכנים לציית לחוקים ולשמור עליהם יחד, כקולקטיב. ובמה עסוק המערב? בדיון בלתי פוסק על הוראות הממשל: האם הן פוגעות בחופש הפרט או לא?
ההבדלים האלו ניכרו כבר מהעת העתיקה. חכמי המזרח כיוונו לשלמות של חיבור הפרטים לכלל, כמו איחוי איברים לגוף אחד, ואילו פילוסופית המערב קידשה את הפרט וזכויותיו. שתי נטיות, שני זרמים שפועלים באנושות, רחוקים זה מזה כמזרח ומערב.
הבדלי הגישה האלה לא נובעים כי אלו מפותחים יותר ואלו פחות, אלו צודקים יותר ואלו פחות, אלא כי הגישה מושרשת בנשמת האומות, מופנמת בטבען, בדנ"א שלהן. האמת היא שההבדלים האלה הושרשו הרבה קודם, במסופוטמיה, ממלכת בבל העתיקה – הציביליזציה המודרנית הראשונה. בימים ההם לפני כ-3,800 שנה, הארץ הייתה חבורה אחת, כולם מקושרים יחד כשבט אחד ממש, ואז הגיע הרגע המכונן ומנגנון ההתפתחות האגואיסטי נכנס לפעולה.
אברהם, אחד מכוהני העם הבולטים באזור, הבין את המתחולל בנפש הבבלים ויצא להסביר זאת להם. הוא הסביר להם שהטבע האינטגרלי שאנו חיים בו התחיל לגדל בנו את כוח האגואיזם. כשלעצמו הוא לא כוח טוב ולא רע, אלא הבעיה היא שהאגו מפריד בינינו ומנתק אותנו מהטוב שיש לטבע להציע לנו. "ולמה הוא מפריד?" שאלו הבבלים, "כדי שעל פניו נְפַתח כוח הופכי, אלטרואיסטי, שיאזן את האגואיזם ויקדם להרגשת שלמות ההתפתחות, להשגה עמוקה של הטבע הגלובלי, האינטגרלי, הנצחי", ענה אברהם.
נגד אברהם ניצב נמרוד מלך בבל, הקפיטליסט הראשון בהיסטוריה. רגליו של נמרוד היה נטועות איתן בבסיס האגואיסטי והוא טען: "לא! אנחנו נתפתח כרצוננו, כל אחד בחלקה הפרטית שלו יעשה כל שבכוחו להרוויח יותר מכל אחד אחר". העולם ברובו נמשך אחריו, זה תאם את מגמת האגו המתפתח של ימי בבל האחרונים.
קומץ הבבלים שקיבלו את הנחות היסוד של אברהם, את הצורך להתחבר כאחד כדי להילחם במגמת האגו המתגבר והמפריד, הלכו אחריו והקימו חברה שבה עזרו איש לרעהו להתרומם מעל האגו, לכסות את פשעיו באהבה. הם בנו חברה קולקטיבית, עם ישראל המקורי.
זה לא אותו קולקטיב שזורם למדינות המזרח בדם, מדינות שבהן האגו לא התפתח בצורה רחבה ועמוקה כמו בתושבי בבל שמהם התפתח רעיון האינדיבידואליזם המערבי (המתעניינים בהתפתחותם של העמים מבבל והתפזרותם על פני תבל מוזמנים לעיין בכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יוספוס פלביוס), אלא כאן מדובר על תפיסה שלישית, אינטגרלית, כזו שממזגת את הרעיונות של מזרח ומערב.
אין צורך לחקור מה שואבים מכאן ומה שואלים מכאן, בטח לא למחוק מאף אומה את הנטיות הטבעיות שלה. אלא העיקרון הוא פשוט: אם נתאר את האגו כמגדל שצמח וצמח עד שראשו נוגע היום בשמיים, אפשר לומר שאין כוונתו להרוס ולמוטט, אלא לבנות קומה אחת ואחרונה על המגדל, קומה שממנה יימשכו גשרים וייווצרו קשרים הדדיים בין כל מגדלי העולם.
בעזרת האגו אנחנו מסוגלים להתחבר בצורה הנעלה ביותר. למרות שהאינדיבידואליות בנו עצומה ודוחפת לשנאה הדדית ולחוסר הסכמה, חוק ההתנגדות פועל בכל קומה מקומותינו. אבל למעלה מכל המגדלים פועל חוק אחר: חוק החיבור. זהו המימוש החדש של חופש הפרט, מימוש עצמי בקשר עם האחרים.
