מה יהיה מחר? האם אשאר בחל"ת או שיפטרו אותי? האם אמשיך לעבוד מהבית או אחזור למשרד? האם קצב חיי יהיה רגוע או מסחרר? האם אקום לעבודה בסטרס או בנחת, אעבוד בקצב רצחני או בקצב מאוזן והגיוני?
הסיבות לחרדה רבות ומגוונות, והן משתנות בין גברים לנשים, ואפילו בין צעירים לילדים. חודשיים של הסגר וריחוק חברתי ניתקו אותנו משגרת החיים הרגילה, מהיומיום ומהנוף המוכר. התוצאה: השתנינו, קיבלנו במקצת זווית ראייה חדשה על החיים. אבל מהטעימה הזאת עולות שאלות הרות גורל בקשר לחיינו: האם כדאי לי לחזור לשגרה הרגילה או לא? האם לעזוב את הקן המשפחתי שרק הכרתי, או דווקא לארגן את חיי כך שאקדיש למשפחתי יותר תשומת לב? האם תכלית חיי היא לעבוד כמו חמור, לבלות שעה בערב עם ילדיי ולפרוש לישון?
מאז פרוץ הקורונה התחלנו להתרגל לחיות במציאות חדשה, ועלינו להשתמש בתובנות מהתקופה האחרונה כמקפצה לשדרוג חיינו. עד היום נהגנו כאגואיסטים שמתקוטטים ומתחרים זה בזה; כמו בני נוער שחיים במתח גדול ומקניטים זה את זה עד מכות, אבל כל זה עבר. התבגרנו. הקורונה בלמה את הרכבת הדוהרת של חיינו באחת ובהדרגה העבירה אותנו, ועדיין מעבירה, לפסים אחרים – פסים של חיים משותפים, של התחשבות הדדית, של חברה שיתופית.
גם הטבע נהנה מהשינויים שקורים לנו. הטבע סובל מהיחסים העכורים בינינו והוא מאוד מושפע מאיתנו. אחרי הכול אנחנו חיים ברשת קשר אחת, בעולם גלובלי, במערכת אינטגרלית. לכן עלינו לערוך חשבון נפש, לחשוב יחד איך להרכיב את חיינו מחדש, איך לבנות אותם. מפני שהטבע הוא ממש כמו זוג הורים שאומרים בקביעות לילדיהם המופרעים: "למה לכם לריב? למה לכם להתקוטט? שבו יחד, שחקו יפה, תתחשבו, תוותרו, תהיו טובים זה לזה", וברגע שהם עוזבים, הילדים חוזרים לסורם. יצר הרע גובר בהם, האגו משתולל והכול חוזר לקדמותו.
כך גם אנחנו. הסתיימו שלביה הראשונים של הקורונה, חלקנו ששים ושמחים לשוב למקום עבודתם, וחלקנו דווקא מתגעגעים לסגולות היחד המשפחתי, לחדר העבודה המאולתר הביתי, להזדמנות לגדול במחיצת הילדים, לחיסכון האדיר של דלק וזמן, לשקט הנפשי.
צריך להודות. חיינו היו מרוץ רווי סטרס, פחד קיומי, חוסר שוויון, רעדה פנימית. למה אנחנו צריכים להיות בתחרות, במקום לתמוך אחד בשני? למה לא לקחת את כל הערמות שיש לנו בארונות ולעשות בזאר גדול? בואו נארגן כולנו את החיים שלנו מחדש. לא כל אחד עבור משפחתו, אלא כולנו עבור החברה והמדינה כולה. נשמור ונשמר עסקים חיוניים לחברה, נקים מוסדות ועסקים הכרחיים, נממן כל אחד בסכום ההכרחי לו ובמצרכים החיוניים למשפחתו. וביתר הזמן פשוט נתחבר, נלמד, ניצור. למה לא? למה אנחנו מפחדים מהחלום הזה? זו לא אוטופיה, זו בחירה חופשית שלנו איך לחיות את החיים.
כמובן שנמשיך לעבוד, אפילו למספר שעות ביום, אבל אז מקום העבודה יהפוך למקום אתגר. האדם ירגיש אומן, יוצר, תורם, והוא ידלג בשמחה למקום העבודה. אפילו אם יישב לבדו במשרד קטן או במפעל עירוני, הוא ירגיש איך בתוצרת שלו הוא תורם לאנושות. הוא יקבל מכך סיפוק אדיר, והשכר הגשמי שמפרנס אותו מתגמד אל מול השכר הנפשי שממלא אותו.
עלינו לשנות את המודלים הכלכליים והחברתיים בהתאם לטבע. כשם שכל הצמחים ובעלי החיים שבטבע מקבלים את החיוני לקיומם, כך עלינו לווסת את חיינו. לקבל את הנחוץ לנו בלבד ואת היתר למסור הלאה, לתת ולספק לשאר החברה. זה שביל הזהב, הקו האמצעי שבטבע שאינו מזיק לאיש.
זו לא רק התנהגות אקולוגית נכונה ובריאה, אלא זה יחס אנושי, נפשי, שממלא את האוויר בינינו, יחס שלא מרעיל את כולם, לא מעביר נגיפים לזולת. התקרבות לחיים מאוזנים יותר היא המפתח לסילוק החרדה ולבניית חיים משופרים. כי הסיבה לכל הבעיות והצרות היא חוסר איזון, חוסר קשר, חוסר הדדיות בין בני האדם, וביניהם לטבע הסובב. אין באמת בעיות של מחסור בביגוד, במזון או בשאר שירותים, יש עודף עצום. הבעיה העיקרית היא איך ליישם את הקשר בינינו שיניב פירות לכל אדם ואדם.
