המהומות ברחובות נעשות נפיצות ודליקות מרגע לרגע. ההמונים צועקים "משפט צדק", הסלבריטאים תומכים, וגם אנחנו שצופים בכל הפרעות "מרחוק", מתקשים להתנער מתחושת הזעזוע והסלידה נוכח היהירות קרת הלב, בה ישב השוטר על צווארו של ג'ורג' פלויד שמתחנן על חייו, עד שנעתקה נשימה מקרבו.
הבעיה המרכזית בקשר הבעייתי בין שחור ללבן בארצות הברית היא, שהוא מעולם לא טופל. הוליווד אוהבת למרוח הכול בורוד ולהראות לנו כיצד השחורים בארה"ב השתלבו בכל המערכות החברתיות כשווים, להציג בפנינו כמה דוגמניות, זמרות ואנשי מפתח שחורים ש"מוכיחים" לכולם, כביכול, שבארץ ההזדמנויות השמיים פתוחים לכולם לנסוק מעלה, גם אם הכנפיים שלהם שחורות.
אבל בפועל המתיחות קיימת תמיד, האפליה מורגשת ואיש לא טורח לטפל בפצע המדמם של 41 מיליון אפרו אמריקאים המתמודדים עם הטיוח הזה יומיום. אז מה הפלא שקורה אירוע אחד קשה, שמוציא את כולם לרחובות בשיא הזעם והפראות, כשלצידם מתייצבים גם לא מעט לבנים שמזדהים עם צערם.
שחור, לבן, צהוב ואדום אלה ארבעה סוגי בני אדם, שאם נרד לשורשם הרוחני נמצא שורש אחר, שונה במהותו זה מזה. לכן אל לנו לנסות לטייח את ההבדלים. עלינו להעצים אותם, לכבד אותם, להדגיש אותם ולתת לכל צבע את מקומו המכובד. לאחר שנכיר בכך שאנחנו שונים, נוכל להתחיל ללמד את כולם, כיצד מוצאים נקודת חיבור שבה כולם משלימים זה את זה מעל ההבדלים. עד אז נוכל רק להשתיק את הקולות, עד שישרף הפתיל הבא שיוציא את כולם לרחובות.
