בחסות הקורונה: שיעור בהתחשבות

חשבנו שמדובר בתופעה חולפת, עניין של יום יומיים. נו, שבוע-שבועיים. אבל לא. הקורונה כאן, בינינו, גדלה ותופחת, מתפשטת ומשתלטת. משנה סדרי עולם. רומסת שגרה והרגלים. פורמת קשרים ורוקמת חדשים.

איפשהו באחורית הראש אנחנו עוד מאמינים שאוטוטו הכול חוזר לקדמותו. נקום בבוקר, נתלבש, נלגום את טעם הקפה המוכר, וניסע למקום העבודה. נחלוף על אותם נופים עירוניים, על החנויות, המסעדות, המגדלים. עולם כמנהגו.

לא עיכלנו. ממש לא התרגלנו. לא הסתגלנו לאורח החיים החדש. איפשהו אנחנו מתחילים להפנים שקצת הגזמנו בחיים הקודמים שלנו, שצרכנו מעל ומעבר. ברור לנו שהלוקסוס הולך מתישהו להיגמר. פתאום אנחנו פוגשים את עצמנו פנים אל פנים. מבינים עד כמה היינו כבולים בחיי החברה, מופעלים מלידה. משועבדים עד ליום המיתה.

אבל לא, החיים לא ישובו למסלולם. הם יקבלו צביון חדש. יפַתחו בנו הרגלים מכניים חדשים. ישילו מעלינו צרכים לא חיוניים. יפשיטו רצונות מיותרים מחיינו. תנשמו עמוק, החיים החדשים האלה יימשכו זמן. נתרגל לשבת בבתים, לעבוד מחדר השינה ולהסתפק במועט. לא נרוץ יותר אחרי הדשא הירוק של השכן. גם עבורו המציאות החדשה שנוצרה בעקבות התפרצות הקורונה מכתיבה צמצום כתנאי הכרחי להישרדות.

מטבע הדברים, חברות ועסקים קטנים ייקלעו לפשיטת רגל. הסכמים שהתקיימו על אינטרסים מזויפים יתבטלו. אפילו עסק הביש הגדול מכול "האיחוד האירופי" יאבד מערכו וידעך. להרחיק לכת? גבולות בין מדינות ישתנו עד יתבטלו, אבל זה תהליך שידרוש זמן, שינויים פסיכולוגיים ויישוב הדעת. מנה מורכבת יותר לעיכול.

נכון להווה, הלחץ שנובע מהתנאים החדשים – הישיבה הממושכת בחיק המשפחה, העבודה בפיג'מה, הקריזות והעצבים – דווקא מזמנים רוח הכנעה למצב החדש. צרת רבים חצי נחמה. אפשר להירגע, כולנו באותה הדירה.

זה לא מבטל כלל את ההלם הסמוי והגלוי. העיר שושן נבוכה. הכפר הגלובלי המום. מצד אחד, כל אחד בפינתו, מבין שהדרך שבה פעל קודם לא הייתה ישרה, ומצד שני, צורת קשר חדשה אינה גלויה. וכאן המקום והזמן להרחיב אופקים. לשבת וללמוד את אותם יסודות שלמדנו אי-שם בחטיבת הביניים, אפילו שנים קודם.

איך שישבנו על ספסלים בכיתה, מעתיקים אל מחברות חומות את מה שהמורה כתבה בגיר לבן על הלוח הירוק, בשיעורי המדע או הטבע. והיא לימדה שאנחנו חיים במערכת אחת. ביקום שכולו מקושר. אינטגרלי. שיש דוממים וצמחים ובעלי חיים ובני אדם, והם קשורים בקשר כזה או אחר. אבל קשר בוודאי שיש.

וככל שגדלנו, גדל בנו כוח הרצון. התפתחה בנו אהבה עצמית. אישיות שדרשה נוכחות ומרחב משלה. פרץ בנו אגו. עליו לא למדנו בבית הספר, אלא החיים לימדו אותנו להכירו. האגו רצה לעצמו יותר על חשבון הזולת. היה ועודנו דרוך לצאת למאבק בכל דקה. הנאת עצמו היא המטרה העליונה. וכך הידרדרנו למאבקים, לסכסוכים, לאלימות, לתחרות, לבריונות, לניצחונות קטנים וגדולים, להתחשבנויות. לניצול, לסחיטה, לכוחניות, לפלגנות.

היום, בחסות הקורונה, כמעט הכול הוקפא. איש איש בבידודו. בסגר חברתי שהולך ומתחזק לסגר מדיני. זמן לחשבון נפש. זמן לשוב אל זיכרונות הכיתה המעומעמים ולרענן את חוקי הטבע ששכחנו. נכון, לא הכול פתור שם, ולכן, כמו המתינה בצד אלפי שנים, מתגלה בימינו חכמת הקבלה העתיקה. מושיטה יד ברגעי משבר. חכמת החיבור – השיטה שמדברת על התקשרות נכונה בין בני האדם, על יצירת קשרים חיוביים נכונים, מתחשבים ובריאים.

והקבלה רק משלימה את מה שכבר למדנו בשיעורי המדע ובחיי היומיום. היא מספרת שהעולם בנוי ברשת קשר אחד, רשת שפועל בה כוח אחד של נתינה, אהבה והשפעה. מנגד לה, בתוכה, פועלים בני האדם בטבע הפוך, מונעים משיקולי יוקרה, אינטרסים ואגו. טבולים ברצון לקבל הנאה עצמית בלבד.

וכמו בתנועת מלקחיים, הטבע הגלובלי סוגר מצד אחד, והטבע האגוצנטרי לוחץ מצד שני – והתוצאה משבר חמור. לא בגלל נגיף הקורונה לבדו, אלא בגלל מחסור בקשר אנושי, ביחס הדדי, בחיבור לבבי. וכדי להגיע להתקשרות של התחשבות של ממש בחברה של אגואיסטים, עלינו ללמוד לוותר, לתת ולהשפיע כמו מערכת הטבע האינטגרלי. ללמוד לשתף, להתחלק. לחזור לשחק יפה ולהתנהג נכון.

אנחנו צריכים להיות מותאמים למנגנון המקושר שאנחנו חלק שלם ממנו. הוא כמו כדור גדול, מקיף אותנו מכל הצדדים, ממלא אותנו בתפאורה של דומם-צומח-חי; שולט בנו, מכוון אותנו ברגש ובשכל, ומנתב להכיר אותו – כדור אינטגרלי, פקעת קשרים, טבע שלם ומושלם. מעודד אותנו להתפתח ולהיות עגולים כמוהו. כדור סולידרי, שבו מיליארדי הקשרים האנושיים נשענים על עקרון בודד: התחשבות בזולת.

אם נתעמק ונלמד על הכדור שאנו חיים בו, על העולם הגלובלי, על הטבע האוניברסלי שאנחנו עצם מעצמיו, ירד מפלס החרדה והדאגה. אם גם נוסיף ונשאף ליצור קשרים הדדיים שיחברו בינינו – ובינינו לבין הטבע – אז נתחיל להתקרב אל תוכנית הטבע, ליישום חוקי הטבע. והטבע תכונתו היא טובה והוא רק מבקש להיטיב. אם נהיה דומים לו, במקצת, רק נרוויח. את כל הטוב שבעולם.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא