צבא של ברברים מתגודד בפאתי שדה תבואה פורה, בראשם שר מלחמתם הנערץ ג'ינגיס חאן. הרוח מסיטה את שיערו המטונף מעיניו האטומות, הוא שואג כמה הברות מנהמת בטנו – והעדר מתחיל לשעוט, לדרוס, להשחית, לכלות, לאנוס ולשרוף כל מה ומי שעומד בדרכו, משאיר אחריו שדה שלא יוכל לגדל עליו חיים עוד הרבה זמן.
כך אנחנו עומדים היום מול כדור הארץ. חבורת בריונים שמעט רגש בליבם, עושים שפטים בטבע. והטבע? הוא מין מכונה ענקית שנוצרה במיוחד עבורנו, כדי לספק לנו תענוגים ולמלא את חשקנו. וגם לאחר שניצלנו את המכונה עד תום, והיא מקולקלת והרוסה: הברגים נופלים, הידיות שבורות והשרשרת נופלת, אנחנו בשלנו, ממשיכים ללחוץ, לסחוט, לקפוץ, לכופף; מתעלמים מאפיסת הכוחות, מדלדול המשאבים, מהקולות החנוקים של הטבע.
ומתוך שאנחנו פועלים כך, הפכנו את עצמנו, במו ידינו, למכונה. מכונה שמייצרת-שורפת-משמידה ללא הרף. מכונה שבה כל יחיד מהאנושות הוא בורג, חלקיק פעיל. מכונה שהטבע לא יכול להסכים עם מגמת פעולתה יותר, והוא מתחיל בטובו לנענע, לשקשק, לנער.
ותראו, כדור הארץ הגיע לגבול. הוא לא מסכים יותר שנרמוס אותו עם המערכות שייצרנו בינינו. עם כל יחסי המסחר והתעשייה המעוותים, עם החינוך והתרבות שמעודדים רק שליטה ותחרות. הוא מגיב ברעידות אדמה ובקרחונים נמסים; בשריפת יערות ובשדות הנאכלים על ידי הארבה. זו בסך הכול שבירת המערכת החולה שיצרנו, כולל הנגיף הזה שתוקף אותנו ומבודד.
זה לא עונש משמיים. בטבע לא קיים מושג כזה, "עונש". אלא כשהדברים יוצאים בו מאיזון מתרחשת פעולת קורקציה, תיקון סטייה, כיול. והקורקציה הזו באה לחייב אותנו לקבל אחריות ולראות כל אחד את עצמו, שהוא ג'ינגיס חאן של ימינו, מי שעמד ועומד בראש הצבא בשדה כדור הארץ הבזוז. וכעת כל אחד חייב לומר לעצמו: מאחוריי האנושות, מולי איתני הטבע, ואני באמצע אחראי לשלום העולם, ערב לכל האנושות.
ואם מתגנב צל של ספק לגבי היכולת המועטת שלי להביא שינוי לעולם הגדול, אז טוב לחזור לדברי "בעל הסולם", המקובל שהיטיב לתאר את מצבנו: "אל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו 'חוק ולא יעבור', אשר הכלל והפרט שווים כשתי טיפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מידתם ואיכותם של הפרטים. בוודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו".
