הצטרפות ילדי הגן אתמול למעגל החזרה לשגרה, מבשר על אופטימיות יתרה במשרד הבריאות באשר להתגברות על וירוס הקורונה, שכאמור טרם נמצאה לו תרופה בעולם.
האם אנחנו, ההורים, שולחים אותם בלב שלם לגני הילדים? לא ממש.
האם זה צעד נבון? ימים יגידו.
ומה יהיה אם המוטציות שעובר הווירוס יהפכו אותו מסוכן לכלל האוכלוסייה? ברחבי העולם כבר החלו להישמע קולות אחרים, בבריטניה ובארה"ב כבר התגלו מספר לא מבוטל של מקרים שבהם הקורונה הביאה למותם של ילדים, שלא נדע.
האם הפזיזות הזאת שמונחתת עלינו מלמעלה לחזור מהר-מהר למה שהיה, היא בריאה למישהו מלבד לבעלי הממון? האם היא לוקחת בחשבון את האפשרות המאד סבירה שאם לא נערך ונבין מה מקור הבעיה, נביא על עצמנו וירוסים תוקפניים ומסוכנים הרבה יותר?
לא נראה שמישהו ממקבלי ההחלטות ממהר לתת על כך את הדעת. ממשיכים ללכת בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות לאזהרות המדענים, שמבשרים על למעלה ממיליון זנים של וירוסים קטלניים שמחכים לנו מעבר לפינה.
חכמת הקבלה לא רואה בעין יפה את הנמהרות לחזור לעולם הישן, ואת העדר הרצון להפנים את המסר שהטבע שולח לנו ברכות אין קץ, כדי שנתחיל לעשות איזה צעד מצידנו לקראת השינוי הנדרש כיום בחברה האנושית. הקבלה מצביעה על קשר הדוק בין אופי היחסים האנושיים בינינו לבין מכות הטבע, בין אם זו התפרצות הנגיף הזה או העתידים לבוא אחריו.
יחסים שנובעים מניצול הדדי, אינטרס, רצון לשלוט זה בזה ולצמוח על גב הזולת, כל אלה הביאו את הטבע לשלוח לנו מגפה, רחמנית למדיי יש לומר, שמנסה בחמלה לפקוח את עינינו ולהתחיל לחפש נתיב נכון יותר לחיות בו זה עם זה. הטבע הוא עגול, שלם, אינטגרלי. כמו גוף שבו כל חלקיו משרתים זה את זה. רק האדם עצמו פועל בניגוד לחוקי הטבע, חוטף, חומס, שונא, הורג, לשם הנאתו האישית ובחוסר התחשבות מוחלט בנזקים שהנאתו האישית גורמת.
הטבע הוא לא פראייר. הוא מזהיר תחילה בעדינות ולאחר מכן מגביר את עוצמת ותדירות המכות, עד שהאדם העקשן יפסיק לחפוץ למהר לשוב לסורו, כי פשוט יבין שהגישה האגואיסטית היא תהום שחורה שלתוכה הוא מפיל את עצמו אם לא יחפש אחר נתיב חדש מעל האגו.
זה הזמן שלנו לשאול שאלות, לנסות להקשיב למה שמספר לנו הטבע ולדרוש מעצמנו להיות קצת יותר למען הזולת וקצת פחות למען עצמנו. אין ספק ששינוי כזה בגישה יעטוף אותנו באנטי וירוס של אהבה, ואז נוכל לשלוח את ילדינו לגנים בשמחה.
