דאגה לזולת היא נוגדן טבעי נגד וירוס הקורונה

כשאני מסתכל היום על האנושות שעוברת תקופה כואבת, שנמצאת עדיין בציריה הראשונים, אני מצטער בראש ובראשונה על חלק עיקרי ויקר שבה, על עם ישראל.

כל המקורות מעידים שלהיות עם ישראל בדור האחרון, בימים של שינוי פני המציאות הדורסנית לפנים של חיבור כלל-אנושי, גלובלי, חובק עולם, לא הולך להיות קל. להיות עם ישראל בתקופה של ימות המשיח משמע לחצים ומצבים לא פשוטים כדי להתקרב לתיקון, כדי שנתקרב לחיבור בינינו בפעימות מוגברות ומרוכזות.
תראו איך שוב אנחנו נהדפים להסגר. לא השכלנו להתנהג זה לזה באחריות ובדאגה הדדית ומספר ההדבקות זינק. למרות הכול אנחנו מתנגדים לזה, לא רוצים להיכנס לבידוד, לא רוצים להאט או לבלום. רוצים לעשות חיים. איפה הים שלנו? איפה הפאבים? איפה המסעדות, החנויות, הטיסות?
אנחנו לא מבינים שאנחנו משלמים במחיר של בידוד רק בגלל שאין לנו חיבור יפה זה עם זה. שאם היינו יכולים להתנהג בשמירה זה על זה בהתאם למרחק המותר, בלי להתרשל עם המסכות, לא הייתה בעיה היום. אבל העובדה שבכל מקום תמצאו לפחות אחד ששובר את הכלים, דורך על הכללים וגורם בשקט להתפרצות ויראלית. חשבון פשוט.
הסיכום שלנו צריך להיות יותר פשוט: כל אחד חייב לדאוג לאחרים ולא לעצמו. להיות טרוד שהם לא יקבלו וירוס דרכו. רק כך נישמר שאף אחד לא יחטוף וירוס ונהיה כולנו בריאים.
אם נמשיך לנהוג כמו שנהגנו עד היום, נרד לתחתית כל מדדי העולם לנזקי הקורונה. אז נספוג אירועים גרועים יותר. כוחות הטבע לא נחים לרגע, הם מכוונים אותנו ליעד אחד: לחשוב אחד על השני. או במילים אחרות, להתקרב נכון זה לזה, באהבה, בשמירה, בדאגה. ואם לא נלך לקראת מימוש הכלל "ואהבת לרעך כמוך", כלל שירשנו מאבותינו ומחובתנו לממש, יהיה לנו רע, רע מאוד.
תראו איך הצלחנו להתמודד יפה עם המגפה כשהיא רק התחילה, איך ניתן לנו מלמעלה להתקדם נכון ולהבריא כשרק השתדלנו ללכת לקראת טיפונת של אכפתיות הדדית. אבל מרגע שהעדפנו את התענוג האישי שלנו על פני התענוג הקהילתי, זהו, החשבון איתנו השתנה לחלוטין. התהפך נגדנו.
אם לא נתחיל לחשוב על הזולת במקום כל אחד על עצמו בלבד, הווירוס יתפשט יותר ויותר ויחנוק אותנו. לכן אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו דואגים לבריאות של כולם, של הקרובים ושל הרחוקים. זאת כל סיבת הקורונה, והיא בלבד תגרום להצלחה או לכישלון ביציאה ממנה. שום דבר אחר לא משפיע על הווירוס מלבד הכוונות שלנו אחד כלפי השני. היחסים בינינו הם שקובעים את מהלכי הווירוס. הווירוס הוא גוף חי, מיקרובּ משוכלל למדידת כוונות האדם. כך צריך לקבל אותו, כביטוי רוחני.
אף אחד לא דורש שנשנה פתאום את הכוונות שלנו. אין באמת אפשרות לפנות את הלב מה"אני" ולתת לזולת להתגורר במקומו. אנחנו לא בנויים בצורה כזאת, זה מנוגד לטבע האנוכי שלנו. אבל אם נתחיל לעשות תרגילים, פעולות המדגימות אכפתיות ומפגינות דאגה הדדית, הפעולות החיצוניות יהפכו לתפילה פנימית. אז נתחיל לקבל כוחות חדשים כמענה לתפילה, כוחות שירימו אותנו למעלה מטבענו ויחברו בינינו ללב אחד. "בישראל שורה סוד האחדות של העולם", כתב הרב קוק. היום הסוד גלוי: אם נתלכד בינינו, העולם יירגע וישקוט באחת, הדאגה תרפא את כולם.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא