סופו של העולם, שנראה כאילו הולך להתנגש בנו בעוצמה גלובלית, לא יהיה בהשמדת הכדור וכל מי ומה שעליו. הסוף יהיה שכולנו, כל העמים, נתקרב עד כדי כך שנהיה עַם אחד, "שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א). כלומר, הדבר שמתקרב להתנגש בנו אינו אלא נקודת הכרעה – להתמזג זה בזה בטוב ובהכרה, או תחת מכבש הטבע, שיאלץ אותנו בכל זאת להשתנות ולהיות "שפה אחת ודברים אחדים".
"שפה אחת ודברים אחדים" נשמע כל כך פנטסטי בעולם השסוע והמפולג, ב"בבל המודרנית" בעלת השונות העצומה הפעורה בין עמים, או בטריוויאלי מכול: שפה, לבוש, תרבות, מאכלים. אבל זה יותר פשוט מכפי שזה נראה.
ראשית, האופנים השונים הללו כבר די עברו מהעולם. מתי פעם אחרונה ישב בן הרי הקרפטים לשמוע מוזיקה עממית, או בת בולגריה עמדה לפני המראה בחצאית מסורתית? בלי לשים לב אפילו, כולנו ניזונים כבר שנים מאותה תרבות הוליוודית.
שנית, כל אלו הם שינויים חיצוניים. בבסיסנו אנחנו לא באמת כאלו שונים, כולנו קורצנו מאותו חומר; האדם הוא סך הכול רצון: רצון לקבל, שאיפה ליהנות, דחף לסדר את החיים טובים ככל האפשר. ולחיים הטובים יש צבע די דומה אצל כולם: מקרר מלא, מין ומשפחה, כבוד מהחברה, ידע והשכלה רחבה. כן ישנם טעמים שונים בתוך המכלול הזה, אבל אלו לא נמצאים דווקא בגבולות המלאכותיים שקבענו בעולם, הם נמצאים באותה מידה בתוך כל עם, ובין כל אדם לאדם.
כלומר, לא באמת השוני הוא זה שמפריד ומחלק בינינו, לא הוא מונע מאיתנו להבין זה את שפתו של זה ולהשכין בינינו שלום. גורם הריחוק בינינו הוא אותו רצון ליהנות, האגו. בגללו כולנו מכוונים ליהנות לעצמנו בלבד. הוא שמביא אותנו להתנגש זה בזה ולשנוא זה את זה בלי הרף. הרי בהכרח מה שהאחד לוקח, בא על חשבון האחר.
"שפה אחת ודברים אחדים" מתחיל בשמירה הדוקה על האגו. לשמור אותו מצומצם, מסוגר, כדי שנוכל לשלוט בו ולכוון אותו לחיבור עם הזולת. כי אם נעשה חשבון קר של סבל והפסד, מול רווח והנאה (והטבע עוזר, הולך ומצייר לנו מאזן ברור מיום ליום): אזי האגו הוא גול עצמי. הוא עושה לנו רע. כל אחד מאיתנו רץ למלא את עצמו, ובמקום להתמלא הוא מתרוקן וגווע. אז נבין שאין עצה, אלא לשנות את כיוון הפעולה.
הבחירה היא ללכת בטוב לקראת המצב הנאור, השינוי הוא בערכים חדשים שאנחנו נקבע בחברה הגלובלית. ערכים של חיבור. חיבור הוא יחס יפה זה לזה, הוא מוכנות לתמיכה הדדית. "מה שאתם רוצים בחיים, אני רוצה לתרום לכם מעצמי. ברצוני להיטיב לכם, כשם שברצונכם להיטיב עימי". חשיבה כזו היא הערך המרכזי של תרבות העולם החדש. אלא מה? אחרת זו לא תרבות, זאת מלחמה.
אם זה הכול, אז למה למשל האיחוד האירופי לא הצליח? הרי היה בו ניסיון להקים שותפות בין עמים? זו לא באמת דוגמה טובה, מפני שהמטרה שלהם לא הייתה חיבור, אלא איחוד בנקים לטובת האליטות. התוכנית מראש לא הייתה לקרב את אנשי אירופה זה לזה, שיבינו זה את תרבותו של זה, זה את שפתו הפנימית של זה, עד כדי פתיחת הלבבות – שהם החיץ האמיתי בינינו.
ערכים נכונים, שהם לשם החיבור, לשם קיום קרוב לטבע, יפתחו את לב האדם. ומה ירגיש אדם בחוויית החיים המקושרים? הוא ירגיש שהוא חי בתוך בית גדול שנקרא העולם, ובו כולם בני ביתו כשם שהוא בן בית אצלם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם במקצת אלו חיים יפים יהיו לנו אם נשכיל לשלוט על האגו ולהתחבר על פניו? כמה ביטחון נרגיש, כמה רוגע ושמחה? לא נצטרך משטרה וצבא, לא מערכת משפט ובתי סוהר. שום דבר שמגביל את האדם בכוח. הסדר הציבורי ייקבע על ידי רצון להיטיב זה לזה, במקום להרע.
בין אם זה נשמע בשמיים או על הקרקע, זה חייב לקרות, ודי בקרוב. מי חשב לפני מאתיים שנה שנוכל לחצות את אירופה כולה ורק שלט מידע לקוני לצד הדרך יודיע שזה עתה עברנו ממדינה אחת לשנייה? כך גם השינוי הזה יקרה. ככל שנשתדל לקלוט את המגמה הזאת מהר יותר, כך נגיע לתוצאות הרצויות במהירות ובפחות סבל. נהיה מחוברים בינינו, מחוברים אל הטבע – "שפה אחד ודברים אחדים".
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכנית חיים חדשים 1262
