קיווינו בסתר שהקורונה תחייב אותנו להיות בראש אחד. חשבנו שסוף סוף נתלכד לעת צרה. נשאנו תפילה, שאולי עכשיו, כמו שתמיד בעיתות מצוקה, נשים את האגו בצד. אבל התאכזבנו לראות שלא. שהפעם אפילו הפחד כבר לא עובד, לא מלכד, ולהיפך, נגיף פלגנות של מאבקים בין גושים התלבש על הקורונה, ומעורר חרדה גדולה יותר מהנגיף עצמו.
זה פלא. אנחנו יודעים להגיב נכון בזמן מלחמה באויב כזה או אחר. אלופים בלהתארגן במהירות מפליאה לעת רעה וסכנה. אבל זאת לצערנו מפני שאנחנו ערוכים ובעלי ניסיון רב בשטח. על כל פנים, אין זה איחוד פנימי, אלא התנהלות חיצונית, מבורכת ומועילה מאוד, שחסר בה העיקר: אהבה. בלעדיה הכול אין ואפס.
לא שרגשות וערכים כמו אהבה, דאגה, התחשבות וערבות הדדית חדשים לנו. לא הם חדשים, אלא הטבע האגואיסטי שלנו, המפותח יש לומר, הוא שגדל ומתחדש ופורץ כל גדר. יש לנו מורשת מפוארת של חוסר הסכמה לשמוע את קול ההיגיון של הכוח העליון, שמדריך אותנו בכל דור ודור להתאחד ולהוות דוגמה לחברה שבנויה על פי חוקי הטבע ההרמוניים והמוחלטים. בכל דור ודור אנחנו סותמים את עצמנו ושומעים רק את קולו של האגואיזם שהופך לנו את המעיים ומגדיר לנו שנאה כברירת מחדל. הרווח כנראה כולו שלו, כי לנו בטוח לא נותר דבר.
"עם קשה עורף הוא" אמר משה, "ויקשו את עורפם כעורף אבותם" נכתב במלכים, "איש תוכחות מקשה עורף פתע יישבר ואין מרפא" הזכיר משלי. מאז ומתמיד היינו העם הכי קשה עורף בעולם, האחרון שמוכן ללכת לקראת ויתור, לעשות צעד קטן לחיבור הלבבות. כמה שזה לא מפתיע ומעורר בנו אדישות, ככה זה שובר את הלב. אבל עזבו רגע את הלב, עכשיו תורו של העורף: אותו עלינו לרכך. אם נתלכד מעל כל הקשיים והפילוגים, העורף יתרכך והמכה תיחלש, עד שתתפוגג.
