ואולי ליל הסגר עוד נמשך? אולי רצנו מהר מדי על ההגדה בלי להקשות קושיות? אולי לא שאלנו מה המשמעות של עשר המכות, ומה פירוש הבריחה הלילית החפוזה? כי הנה, מגיע יום העצמאות ה-72 של מדינת ישראל, האם אנחנו בני חורין?
על פי חכמת הקבלה, הסיפור העתיק של יציאת מצרים מספר על יציאת האדם מתוך עצמו, מהמיץ המר של האגואיזם הצר. "פרעה" הוא שם הקוד לפה הרע שבלב האדם, הפה שדורש ורודה ומשעבד להיות מוצלח יותר, עשיר יותר, חזק יותר. ככה נוהג מלך מצרים, הוא מולך באדם ומפרגן לו בהרגשת זחיחות, מנפח אותו בגאווה.
והעבדים במצרים? הם אנחנו, עבדים מודרניים בכלוב מזהב, רובוטים לכודים ברשתות חברתיות. עובדים ועובדים ועובדים, מנצלים וסוחטים את הטבע עד תום; ממהרים להגשים את שפע המשאלות שצצות ונוצצות: לנפוש ולבלוס, לתייר ולבלות, לקנות ולצבור, בלי לעצור ולחשבן למחיר הקשה שנשלם. אנחנו והטבע.
ואין כל בעיה ליהנות מהחיים, להיפך. אבל כשהאהבה העצמית גדלה, האגו מתחיל לדרוש יותר על חשבון האחר, האני מתנפח ורומס את הזולת, התחרות מתעצמת, אי-השוויון הכלכלי גדל, הפערים החברתיים מתרחבים והטבע קמל – אז ביום בהיר, בשיא ה"הצלחה", מופיע נגיף הקורונה ומכה בנו ללא רחם. סוגר ומבודד ומרחיק אותנו זה מזה.
חלקנו בחל"ת, מהרהרים ותוהים מחדש על החיים. בחלקנו מתפשטת תחושת ריקנות והחיים נעשים קצת חסרי תכלית. התכונה החדשה שמבצבצת לרגע, היא אותו "משה" שבתוכנו. מובן כי חכמת הקבלה מדברת על מושג עמוק יותר, אך גם בפשטות, כשתכונת "משה" מתעוררת בנו, אנחנו מגלים את היותנו עבדים לטבע האגואיסטי שלנו.
פתאום מתבהר לנו שפרעה השליט משל בנו מיום לידתנו והעביד אותנו בפרך. מתברר לנו שכל מה שאי-פעם רכשנו שייך למעשה למלך, לאגו, ולנו לא נותר דבר. הדאגה לתועלתנו הפרטית השאירה אותנו ריקים. עם זאת, "משה" פותח לנו פתח לתקווה חדשה, ומראה לנו מתוך הסגר המחניק שאפשר לחיות את החיים אחרת.
תכונת "משה" מעוררת בנו הרגשה שיש חיים אחרים ויפים יותר "מחוץ למצרים", שאפשר לפסוח מעל כל מה שמצרים מייצגת. הישראלי שבנו מתחיל להיאבק במצרי, באגו שלנו, וכתוצאה מכך "פרעה" מתחיל לספוג מכות. כל מכה שפרעה סופג, מקשיחה את ליבו ומגלה את שליטתו ביתר עוז. הוא רוצה הקלות, הוא רוצה לחזור לשגרה, הוא רוצה קניונים ועוד מהחיים הנהנתניים שמכילים בסופם ריקנות.
הקורונה היא המכה הראשונה בדרך לצאת ממצרים, להיפרד מהאגו, לקלף אותו מעל הלב ולנשום. לכולנו היה טוב לו המכה הייתה נוחתת בפעם אחת, ברכות יחסית. אבל זה לא קרה ולא קורה. כל כך התרגלנו לשבי במצרים שאנחנו ממהרים לחזור לאחור אל סיר הבשר, או אם תרצו, סיר המסחר.
אבל אין מנוס. לפי ההגדה, רק לאחר שהאגו יספוג עשר מכות, יתגלה בנו צורך עז "לצאת ממצרים", להשתחרר משליטת האגו ולצאת לחופשי. רק אז נחגוג חירות ועצמאות.
היציאה קרובה היום יותר מאי-פעם, ובידינו ההזדמנות לזרז אותה יחד. כשנצא לחופשי, תתגלה בפנינו דרך חדשה לחיות את החיים. יהיו אלה חיים של איחוד ואהבת אחים, חיים של שלום ושלווה בכל המעגלים: האישי, החברתי והעולמי.
