בתחילת השנה היו בישראל 1.8 מיליון עניים, לפי דוח העוני. כמה יתווספו בעידן הקורונה? מי ידאג להם? ולזקנים, ולנכים, ולחולים, ולמובטלים החדשים, ולעסקים הקורסים, ולכל יתר הנושאים החברתיים? המדינה, אני, אתה?
כשחיינו בתפוצות, יהודים החזיקו זה את זה במלוא מובן המילה. הייתה הרגשה של קהילה תומכת, שבטוח תשמור עליך בעת צרה. באנו לכאן, הקמנו מדינה, ורוח העם די התאדתה. לפעמים היא חוזרת בשעת מלחמה, אבל בשגרה, איש איש לביתו. אין לנו בעיה לתרום לצדקה, המצטיינים גם מתנדבים באיזו עמותה, אבל איך שלא נסובב את הדברים, עם יד על הלב, ההוא שם שסובל, לא ממש מדיר שינה מעיניו של מישהו. אחרי הכול זה לא שלי, זה זר, ולא אני מנהל את המדינה. שיתחילו לעשות את העבודה שלהם, משרדי הממשלה.
ומכיוון שזוהי האווירה שום דבר לא זז, וממשבר למשבר האדישות רק גואה. אם רצוננו להחזיר את התקווה שמזמן נעלמה, דרושה לנו מהפכה בתפיסה. מהפכה חינוכית, כלל-חברתית, תרבותית, לבניית רוח חדשה.
מצד הטבע, לכל ישראלי יש אגו גדול במיוחד. הוא בטוח שביכולתו להיות ראש ממשלה מצוין ומאמן נבחרת ישראל גם יחד. התחושה הזו מסייעת להצליח בעסקים, במדע או באומנות, אבל בו בזמן האגו המופרז לא נותן לנו לחיות בשקט האחד עם השני. אם לא האויבים מחוץ, היינו כבר מזמן מתפוררים מבפנים.
פועל בינינו כוח חזק של פירוד, ואותו עלינו ללמוד לכסות עם כוח גדול יותר של חיבור. כאן הוא מקום המאבק, המקום לעבודה. אם נצליח במשימה הזו, היחס שלנו כציבור לכל הנושאים החברתיים ישתנה מקצה לקצה.
אין צורך למחוק את ההבדלים והשוני, את הניגודים בתפיסה, אלא רק ללמוד לבנות מעל הכול כיסוי של אהבה. כמו שמיכה, כמו מטריה. כמו משפחה שכל אחד מילדיה מתפתח בסגנון המיוחד לו, אבל בין כולם יש אהבה, תמיכה וקירבה. משפחה אחת גדולה, שאם מישהו בה סובל, כולם עוטפים אותו בעזרה.
עמותות וארגונים ללא כוונות רווח, שפועלים מתוך מטרה לחבר את העם – כדאי מאוד שיקבלו תמיכה גדולה יותר ויכולת ביטוי בכלי התקשורת. התקציבים הדלים של גופים כאלה בקושי מאפשרים להם להביע את עצמם בשיח התקשורתי, ומי שמפסיד מכך הוא הציבור.
"כל ישראל חברים" הוא לא פתגם מפעם, עם ריח של נפטלין. זהו קוד הקיום היחיד שאפשרי לישראלים. אין לנו דרך לשרוד אם לא נהיה מחוברים, וזוהי ממש גזירת גורל, או חוק טבע, שכל אחד יבחר לו את המילים.
אנחנו חיים בתוך מערכת הטבע, ויש בה חוקים. מבינים, לא מבינים, החוקים פועלים. העובדה שכיום ממש לא כל ישראל חברים, אומרת שהצבנו את עצמנו במצב מנוגד להגדרת המערכת ביחס אלינו. וכמו בכל הפרת חוק טבע, אנחנו משלמים. מה בדיוק אומר החוק, אתם בטח שואלים. ובכן, הדברים די פשוטים. כמו שהטבע כולו גלובלי ואינטגרלי, כל חלקיו מקושרים ומשלימים את מארג החיים, כך אמורים לתפקד גם אנשים.
הדומם, הצומח, החי והמדבר, צריכים כולם לתפקד כמערכת אחת מושלמת. מי שקובע את טיב הקשרים בין כל הפרטים הללו במערכת הוא עם ישראל. למה? זה כבר סיפור ארוך, שלא זה המקום לפרטו. על רגל אחת, העניין מתחיל בימיו של איש החסד הראשון, אברהם אבינו, שגילה שכל הטבע מאוחד. הוא הבין שאם בני האדם יתאחדו באהבה, צורת הקשר ביניהם תהיה מותאמת למנגנון הטבע ומצבם יהיה אופטימלי. זהו השורש לכך שבעם ישראל טמון פוטנציאל לבניית חברת מופת, שתראה לעולם דוגמת קשר נכונה.
העניינים החברתיים יסתדרו פה, רק אחרי שינוי מהותי בהגדרת הקשר בין האדם לחברה. כשאני אתפוס שעל ידי פעולה לטובת הזולת אני מיטיב בעצם לעצמי, כי השפעתי חוזרת מהמערכת אליי ואל הילדים שלי, תהיה לי מוטיבציה פנימית לעזור לכולם. למה זה נסתר ממני עכשיו? כדי להותיר לי נקודת בחירה, אפשרות להתעלות מעל כל הדרגות האחרות בטבע שמופעלות אינסטינקטיבית, ולהביא לעולמנו את הכוח הטוב. הכוח המיטיב, כוח הנתינה והאהבה, כוח החיבור שחסר היום כמו אוויר לנשימה.
נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
