כנראה שביום שאחרי המשבר לא נשעט לקניון בתאווה לקנות מכל הבא ליד. כנראה שביום שאחרי המשבר כבר נהיה הרבה אחרי שבלמנו את שרשרת הייצור-קניה-זריקה. כנראה.
ומה נעשה עם ערמות החומר האלו? מה יהיה עם כל הבניינים והמגדלים שבנינו, עם כל מקדשי הרכש ומרכזי הקניות, כשהעולם יתעורר לבוקר בלי קורונה?
שום קושי. נהפוך אותם למוזיאונים. נצא לסייר בהם בבגדים נוחים, נשוטט בין החנויות, נעצור מול חלונות ראווה, נבהה בבובות פלסטיק אטומות מבט, ונמלמל בפליאה: "תראו איזה טיפשים היינו, איך נדחפנו לקנות מכוניות נוצצות כדי להרשים את כולם, לתפור בגדים שיוציאו לאחרים את העיניים, איך התחרינו והתגאינו בחיצוניות, בכלום, למה בכלל?".
נתקשה להבין את עצמנו, את הדור שלפני הקורונה, מה היה החזון שרצנו אחריו בלשון משורבבת? אבל עכשיו, טוב שהקמנו מין מצבת זיכרון לתרבות אנושית נכחדת, מוזיאון שיזכיר לנו לאן אנחנו לא רוצים לחזור. וביציאה יופיע כיתוב באותיות של קידוש לבנה: "האדם לא נברא לקנות הון ולבנות בניינים. אלא לבקש כל דבר, שיביאהו ללמוד את החכמה איך לאהוב. ואז יפקחו עיני ליבו ותתחדש בקרבו רוח אחרת" (בעל הסולם).
