כמעט כל גבר שבילה בביתו ימים ושעות גילה מחדש את אשתו. בהוראת הקורונה ראה מקרוב את הכוח הנשי בפעולה. הרגיש תלוי בה כמו תינוק מגודל שהצטרף למשפחה. נכון, יש גברים שעוזרים ותורמים, אבל לרוב עיקר הנטל נופל על כתפי האישה. ועכשיו, חודשיים אחרי הסגר הארוך בתולדות החברה הישראלית, יוצא הגבר חזרה אל משרדו, אל עולמו, אבל הרושם ממשיך לחיות בו.
כשם שנגיף הקורונה גרם לגל חיובי – למלחמות להשתתק, לעבריינות לסגת, לאוויר להיטהר – כך נוצר מרחב חדש לשליטה נשית בחברה האנושית, מקום שיכול לקדם אותן מאוד. השאלה הגדולה היא האם בכלל נשים רוצות בכך? כאן טמונה הבעיה.
מורגש כי הנשים עצמן נכנעות מראש, לא מתעקשות לקחת לידיהן את ההנהגה ולהוביל שינוי. בבית ברור להן מי קובעת הכול, אין שאלה. אבל בבית הגדול לא נראה כך. לכן אולי צריך בכלל לייחל לגבר כוחני שיקום ויאגד את הנשים, יפלס את דרכן ויבנה את החברה בניהולן. הוא יעמוד לצידן, ידחוף וייתן להן את מקומן הראוי להוביל, הייתכן?
החברה בצל הקורונה זקוקה לכוח נשי מוביל כמו אוויר לנשימה. בשלב הראשון להוביל את כל יושבי הבית המשותף שלנו לישיבה סביב שולחן עגול, לשיח מקיף ופורה. הדיון הראשון שצריך לעלות על סדר היום הוא אילו עסקים חיוניים כדאי להחזיר לפעולה ואילו להשבית. על עסקים שגרמו נזק לאוויר, לים וליבשה, להיסגר בדחיפות ועובדיהם זכאים לפיצוי הולם. הדיון השני הוא ציור המצב הרצוי לנו כחברה. איך נמשיך את הגל החיובי שהתחיל? איך נימנע ממגפות, ממלחמות עתידיות, מפשע ואלימות?
אם נשים יימשכו לעסוק בתחומים הללו, בעידוד ודחיפה, בטוח שלא נעזוב את המטרה היפה, הגבוהה הזאת, לסדר ולארגן לנו את העולם כבית שטוב בו לכולם. בשונה מגברים שבדמם זורם אותו ילד שנהנה להתגושש עם חבריו במלחמות מדומות בחצר, נשים לא ייתנו לריבים ולמשחקי התחרות הילדותיים לחזור לעסקים. כמו אימא הן יכולות לקום יחד ולומר די! לעצור את המאבקים והוויכוחים, את התחרותיות והקטנוניות. והגברים ישמעו, באחריות. טבע הילד להקשיב לאימו. היא הולידה אותו, האכילה וגידלה אותו, והיא גם יכולה לשלוט עליו. אז למה לא להתנהל כך גם בבית המשותף שלנו? אם נשים יתאספו יחד, ויפעלו ברגישות, בתבונה ותעוזה, זה יקרה.
אלא שלגברים קל להתאסף, זה כמו משחק עבורם. ולנשים זה עניין רציני, אלו החיים שלהן והן לא יכולות לוותר על הפרטיות. אישה כדי להתחבר צריכה לוותר על המרחב הפרטי, לצאת ולבנות בית גדול יותר מחוץ לביתה. זה לא נמצא בטבע שלה. לכן ייתכן ששיתוף פעולה ועבודת צוות בין גברים ונשים יצליח יותר. כלומר, אם נוסיף כוח גברי לכוח נשי גדול, אז הכוח הגברי יחייב את הכוח הנשי לעזוב קצת את הבית ויאפשר להן להתחיל לעסוק בבית הכללי.
הדינמיקה הזו צריכה לבוא מתוך הבנה שכולנו, גברים ונשים, לא יכולים לחזור לחיים שהיו קודם. העולם הישן שבנינו עומד להריסה, והקורונה היא רק הסימן הראשון להפלתו. אנחנו מוכרחים לבנות יחד עולם חדש שבו נעסוק בבנייה ובטיפוח החברה, ולא בריסוק וזיהום. זה לא אומר לשבור הכול ולבנות מחדש, אלא פשוט להסתכל על העסקים מנקודת מבט חדשה: לטובת הילדים שלנו, לטובת כלל האנושות, למען הטבע כולו. החלטה כזאת נשים מסוגלות לקבוע, השקפה כזאת נשים צריכות להוביל – והגברים יבצעו.
