מיום ליום, עם גל הקלות אחד שמצטרף לגל הקלות שני, מורגש איך מדינת ישראל מתקרבת בצעדי ענק לחגוג את השחרור והחופש שלה, את יום העצמאות. עסקים חוזרים לפעול, חנויות ומספרות נפתחות, השגרה מתעוררת משינה עמוקה והאנשים מחויכים מאחורי המסכות. למרות הצהלות וקולות השמחה, אני פחות שש ושמח. זו אינה חזרה הדרגתית ונכונה, לא חזרה בריאה ויציבה.
דבר אחד משמעותי לא הפנמנו: אנחנו חיים בסביבה אינטגרלית. הטבע כולו הוא מערכת סגורה, והמערכת הסגורה הזאת יצאה מאיזון. למה? בגלל האגו האנושי שלנו, בגלל יצר ליבנו הרע מנעוריו. הטבע האגואיסטי שלנו הוא הגורם היחיד אשר מפריע ופוגע ומשבש את התפקוד הכולל של מערכת הטבע האינטגרלי. בכוח האגואיסטי שלנו פרמנו באכזריות את כל הקשרים במערכת האינטגרלית, והזמנו מזיקים כמו נגיף הקורונה ומיני זנים נוספים בדרך.
כמו ילד קטן שנכנס לחנות צעצועים ענקית,מאבד את עשתונותיו ומתחיל להתפרע ולגעת ולפתוח כל משחק נוצץ, כך אנחנו מתנהלים. לא עושים חשבון עם הטבע הגלובלי והמקושר, מנצלים את משאבי הטבע עד תום, רומסים כל חלקה אקולוגית טובה.
הטבע לא פראייר. הוא חי, נושם, שלם. הוא מגיב לכל פעולה שלנו, חלק זעיר ומשמעותי בבריאה. הטבע הוא שמנהל את חנות הצעצועים הענקית הזאת, ולא אנחנו מנהלים אותו. אבל ביודעין או בלא יודעין, אנחנו משלמים לבסוף על כל פריט ששברנו. ואם לא משלמים, התגובה כואבת, כמו תגובת הטבע איתנו עכשיו.
לא ניצלנו את ההפוגה האוניברסלית, לא למדנו כיצד הטבע פועל באינטגרליות ואיך כל חלקיו קשורים זה בזה, לא התנסינו באיזון האגו וכתוצאה גם את מערכת הטבע, אלא באין ברירה, ישבנו בבית. ואחרי כחודשיים אנחנו יוצאים כאילו כלום. האם אנחנו מודעים למערכת שאנחנו חיים בה? לא ממש. האם פעלנו לאיזון? לא ולא. האם נפסיק לנצל את הטבע? לא נראה כך. אז למה שהמצב ישתנה עכשיו? למה נדמה לנו שהפעם, בלי רגש ובלי מחשבה תחילה, לא נזמין על עצמנו צרות גדולות יותר? למה אם נחזור לשדר עסקים כרגיל, בלי התחייבות לשינוי מהותי, לא נמיט על עצמנו אסון גדול יותר? מאין הביטחון?
זו הסיבה שאינני שמח. החזרה לשגרה עלולה לגרום נזק, וכשאני מביט אל הסוף וחוזר להתחלה, אני רוצה לזעוק: רק לא לחזור אל העולם הקודם שיצרנו! רק לא לחזור אל הקלקול והזיהום, אל הרס הטבע והיקום; רק לא לחזור אל הרס המשפחות ואל הדוגמאות השליליות שספגו ילדינו. לא לחזור לגנבות, למקרי הרצח והאונס, לא לפליטת הפיח המחניק ולתאונות הדרכים הקטלניות. לא לניבול הפה ולטינוף, לא לקללות ולשקרים. ממש לא.
אז האם אני שמח עם החזרה לשגרה? כן ולא. אני שמח שחוזרים, אבל לא בדרך שחוזרים. לא עשינו חשבון, לא הפקנו לקחים, לא למדנו שום מוסר השכל. אני לא קורא להישאר בסגר בבית, אני רק תוהה למה במשך החודשיים האלה לא עשינו חשבון אלו עסקים אסור שנפתח מחדש ואלו חובה שנפתח, איך נתמוך בבעלי עסקים שכן חיוניים לחברה, ואיך נפצה את השאר.
קיוויתי שתקום שורה של מומחים ומדענים, אנשים משכילים ומלומדים, חושבים ומבינים מדעתם, עתירי ניסיון בתחומי הדעת השונים בחברה האנושית – החל מסוציולוגים וכלכלנים, דרך פסיכולוגים ומדינאים ועד אנשי חינוך ויועצים שונים – שיבהירו מדוע איננו יכולים לחזור לחיים טרם ימי הקורונה. למה החיים אז היו חולניים, ואיזה דין וחשבון עלינו לעשות כעת.
החכם – עיניו בראשו, הוא פיקח ורואה קדימה. די לשחזר את השתלשלות אירועי השנים האחרונות כדי לראות שהתפתחנו בצורה שלילית, דהרנו במורד המדרון. הקורונה בלמה אותנו באחת. עצרה אותנו לרגע, לא כדי לעצור את ההתפתחות שלנו, אלא לכוון אותה אל הנתיב הנכון, לדייק את הכוונות שלנו, למקד את האינטרס שלנו: לא לנצל את הטבע, או את הזולת, אלא לפעול לטובתם. מעט יחס ידידותי, קצת התחשבות חברתית, עוד אחווה וסולידריות, רק כך נועיל – נגרום פחות נזק, ונוביל לעולם מאוזן יותר.
כל עוד אנחנו שועטים לחנויות כמו למכירת חיסול של הבלאק פריידיי, אנחנו ממשיכים להפר את האיזון האינטגרלי בכל דרגות הטבע, וזה מעציב אותי. זה מעורר בי פחד מהול בכאב. חבל לי על בני האדם, שבפיזור הדעת גורמים לעצמם ולכולנו נזקים כמו אלו.
בחברה האנושית ישנם רבים וטובים שחושבים לכיוון האינטגרלי, לשמירת הטבע, לשינוי חברת בני אדם, אנשים שמבינים שהכיוון הנוכחי לא ייגמר בטוב. אני מצפה שישמיעו את קולם. אני קורא להם להביע את דעתם. למרות שאני משתדל לפעול בכל כוחי, איפה עוד אני יכול לצעוק ומי ישמע אותי?
