ידעתם שגלעין הדובדבן מסוכן? הוא עמוס במימן ציאנידי, רעל מוכר שכאשר הוא נכנס לגוף הוא תופס את מקומו של החמצן ומונע ממנו לייצר אנרגיה. המזל הוא שהגלעין קשה ועבה, כך שאפשר בקלות ללחוץ על הפרי והוא נורה ממנו בלי להשאיר עקבות רעילים; דוגמה מוחשית ומדויקת מעולמו של הטבע, לפעולה שהוא מבצע בנו עכשיו עם נגיף הקורונה לפני שניחנק: לוחץ מקרבנו את הגרעין הארסי הקשה של אהבה עצמית שהאכלנו בהתלהבות שנים על גבי שנים, עד שהפך למפלצת.
הקורונה שוברת מחיצות. פתאום כולם בבית. מחצית מעובדי המשק מושבתים, בינתיים עם ילדי בית הספר, אולי מחר גם ילדי הגנים. הבידוד הזה לא שייך רק לחולים, הוא צורת החיים הנכונה לתקופה. הטבע מוציא מאיתנו במלחציים את הזבל המצהיב של תרבות התחרות. עוצר אותנו מבזבוזים. בולם את האכזריות האנושית שבוזזת בקביעות את משאבי הכדור. מחייב אותנו לחיים עם קצת צניעות. אין מסעדות, אין אירועים, אין טיסות, הצגות, מופעים, טקסים ממלכתיים. נשאר שטח נקי. במה נמלא אותו עכשיו? על זה עלינו למקד את השיח היומיומי, לא רק על מסלולי הנשאים.
כפי שקורה כבר בימים אלה, נתחיל לחפש קשרים וירטואליים כדי להמשיך לתחזק את השגרה היומיומית, נקים קהילות של מסכים כדי להישמר מהבדידות. אבל בשלב הבא, יש לקוות, נבין שהטבע לא סתם לוחץ מאיתנו את החומר הרעיל. הוא עושה זאת כדי שנתחיל למלא את עצמנו ברוח, באהבה הדדית ובתחושת ערבות. כדי שנתחיל להרגיש שיש לנו משימה עולמית לבצע, עלייה למדרגה חדשה של קיום משותף, להתקשרות מהפכנית למען עתיד העולם. הטבע הוא הדובר הטוב ביותר של המצב האנושי העכשווי. רק לעקוב אחריו וללמוד ממנו, רק להתחקות אחר חוקיו ההרמוניים וללמוד מה מצופה מאיתנו.
כשנבין, אז נשתדל להתחבר בערבות של ממש. וכשנתחבר נעורר את אותו כוח חיובי שקיים בטבע, שיחלץ מאיתנו את האגו, ירומם אותנו לקשר חדש ויפתח בנו חיים חדשים; מודעות לכל תנועה שלנו, כיחידים וכחברה גלובלית. אכפתיות כלפי הזולת. הטבע בדרכו יאיר לנו כל פעם כמו בפנס את המקומות האפלים שבהם אנחנו עדיין לא מחוברים נכון, כדי שנסכים שיטפל גם בהם – עד שתיכנס ותזרום בתוכם בצורה חופשית חיבה, סולידריות ודאגה הדדית.
אין מה להמתין לטבע שיטפל בנו. אנחנו יכולים להקדים את הריפוי העמוק בכך שנפעל לגיבוש של תפיסה חדשה. אנחנו צריכים למצוא דוגמאות שימחישו לנו את החיבור החדש שמתהווה בינינו, שיעזרו לנו לתרגל ולהתרגל למצב החדש. כי בסך הכול יש כאן היפוך פסיכולוגי: יציאה מאהבה עצמית לאהבת הזולת, כמו לקפוץ למים ולהתחיל לנשום כמו דג. להרגיש שפתאום גדלים לנו זימים, והנה, אנחנו כבר נושמים.
