ממנים פרויקטור ומחליפים, מחלקים מענקים ומעדכנים, פותחים מסעדות ומכוני כושר וסוגרים, ושוב פותחים וסוגרים ופותחים. ממשלות רבות סביב העולם נמצאות בניסוי ותהייה במאבק בקורונה; מכריזות על הגבלות, חוזרות בהן ומבטלות הגבלות, מושפעות מלחץ הציבור ולא נוהגות בעקביות.
האם זו התנהלות חיובית שמראה על גמישות מחשבתית? התחשבות בציבור? יכולת להודות בטעויות, או איבוד הסמכות של הממשלות בעיני הציבור?
לא אכנס לביקורת על התנהלות הממשלות ועל החלטותיהן. לא שם המוקד. הצלחה בזמני קורונה אינה בהחלטה כזו או אחרת, אלא בחיבור בינינו. כן כן, ביחסים החברתיים בינינו תלוי הכול. אם נצליח להתחבר בינינו ונהיה מלוכדים כאחד, אז נצליח בכל תחומי החיים.
הטוב וההצלחה, הסדר והברכה, אינם תלויים בכמה שנפתח או נסגור מסעדות ומכוני כושר, אלא בכמה שנסגור את האגו ונפתח את הלבבות שלנו זה לזה. בקשר הידידותי, בחום האנושי, במגמה להיות משפחה אחת יש כוח גדול – כוח חיובי גדול שמתעורר ומאחה ומחבר ומחבק. כוח עליון. בעזרתו נראה עד כמה הכול מסביב נעשה קל ופשוט, רגוע ובריא.
הזגזוג אינו בריא לאף אומה. השינויים המהירים וביטולם ביום למחרת אינם מעודדים אף בעל עסק. אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. לא להתרגש מהחלטות המוּנעות מאינטרסים. גם לא לשבת עם היד על הדק-הביקורת ולהמתין להגבלה הבאה. אלא להתמיד בעיקר במה שתלוי בנו, בבניית חברה וקשר רגשי. ביצירת היחסים הלבביים בינינו לא צריך לתלות תקוות באף גורמי חוץ. הכול נסגר בינינו.
בואו נלמד מהטבע העגול והמקושר איך להתחבר יפה בינינו, בקשר עגול ומתחשב. הטבע לא מזגזג. יש לו יעד ברור: להביא את האנושות כולה להרגשת משפחה אחת, לנתב לתלות הדדית שממיסה את כל הלבבות ללב אחד. הטבע הגלובלי כולל את החברה האנושית, וגם את הדומם, הצומח והחי. כל חוקי הטבע תכליתם להביא הכול לאיזון מושלם. בכפיפה אחת, בלי יוצא מן הכלל.
והעיניים שלנו מופנות פנימה, אל תוך עולמנו הצר. כך נבראנו וכך אנחנו נוהגים מבטן ולידה. לכן אנחנו מופתעים למראה שינויים חדשים – הן עם וירוס הקורונה שמתחדש יום ביומו, והן בהגבלות שמתעדכנות חדשות לבקרים. אבל אל נשלה את עצמנו שחוקי הטבע אינם מוחלטים, שיש חופש לאגו לחשוב ולפעול כרצונו, שאין מנהיג לבירה. יש כמובן.
הקורונה היא הפינאלה של העולם הישן. היא קטע סיום מבריק, נקודת שיא בחיינו שבאה להראות שתם עידן האגואיזם – החלו ימי האלטרואיזם. מרגע זה העתיד תלוי בנו, בפתיחת הלב האחד לשני. מרגע זה אנחנו מתנתקים ומתרחקים ועוזבים את כל המותרות והנהנתנות המוגזמת, את כל מה שניפח אותנו עד בלי די, את כל מה שדחף אותנו לקבל על חשבון האחר.
זהו, וילון הקטיפה האדום ירד, האולם מואר במעומעם, ואנחנו נצמדים לכיסאות בגעגוע למופע הישן. אוטוטו מתחילה הצגה חדשה. האווירה תתמלא בחיוכים, בהתלהבות ובשמחה – ממש כמו בחתונה. מצב חברתי חדש יירקם בינינו, רצון להתקשר ולדבר, למלא את האחר. רצון ליהנות מהחיבור בינינו, מהיחד שלנו עם הטבע. וכל השאר? כבר לא יורגש חסר.
