האנושות נמצאת תחת התקפה רבתי. היא מתבצרת בבית, משתדלת לא לנשום, שלא לדבר על להילחם, לעורר מהומות, לצאת למאבקים. שום דבר מהדברים המוכרים שהיינו מורגלים לעשות בעבר. יש מגפה שמשתוללת בעולם, וכולם מתרכזים בה היטב.
אומנם זו לא המגפה הגורפת הראשונה בהיסטוריה, אבל בקודמות אף אחד לא בודד את עצמו, למרות שהנתונים היו הרבה יותר מבהילים. בכלל, החיים של לפני הקורונה היו הרבה יותר מפחידים. כמה אנשים מתו בכבישים למשל? וזה לא עצר אף אחד מלצאת לנסיעות. אז מה כל כך מיוחד במגפה הזו שמבריחה את כולם להסתגר, לשמור מרחק ולחכות?
נראה שהאנושות מרגישה פתאום שיש כאן איזו מערכה מכרעת. שהיא עומדת בפני כובש שאין לה אפשרות לדרוך מולו את הנשק, להפעיל כהרגלה מניפולציות ולצאת גיבורה. לא הפעם, לא נגד המתקפה של הנגיף הלא-נודע הזה, שמהווה רק את יריית הפתיחה במהפכה הטבעית.
יש לשער שהמכה הראשונה תערוך כחצי שנה, כלומר בצורה הנוכחית שלה היא תתחיל לעבור לקראת סוף הקיץ, אבל הרושם ממנה יימשך עוד הרבה זמן, כנראה עד שנתיים. לאחר מכן עלולות לבוא עוד מכות, ביטויים של הנגיף בצורות אחרות. הנגיף יסתגל וישנה את עצמו, והוא ימשיך להכות בנו עד שישיג את יעדו, עד שהאדם ישתנה לבסוף.
אז מה הטבע רוצה מאיתנו, או מה הבעיה עם האנושות? לא, הבעיה היא לא שאנחנו צורכים מדי. זה תוצר לוואי. אלא היחס שלנו זה לזה ולטבע הוא הכיעור הנורא שאנחנו משליטים על הכדור. האדם מזלזל בכל מה שנמצא מחוץ לו, רוצה לנצל את כל מה שסביבו בשם האינטרסים הזמניים שלו. הוא לא מרגיש שהעולם זה הבית שלו.
זאת ההכרה הראשונה שהנגיף צריך להזריק בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו. ההרגשה הזאת, שכל אחד סביבי משפיע עליי, שאני תלוי בכולם, שהם מדביקים אותי. האם אחיה היום, האם אמות מחר? זה תלוי רק בזולת.
אני צריך לראות בבהירות ובלי צל של טעות, שהמקום שאני חי בו, כדור הארץ, הוא הבית שלי וכל האנושות הם קרובי המשפחה שלי, ובין אם אני רוצה בכך ובין אם לא, הם תלויים בי כולם, ואני בהם. בכולם. זאת המודעות שצריכה להיטמע באנושות של היום. כולם צריכים להתחיל לעכל זאת, להפנים.
לתפוס שמדובר כאן במתקפה ישירה של הטבע על האנושות שבאה להפוך אותה. ועד שהטבע לא יכניע אותנו כלפיו כך שנתפוס בו את הנישה הנכונה, האינטגרלית, ביחס אחד לשני ואליו, המכה לא תעבור.
עלינו להיות טובי לב, אחד לשני, וגם לטבע. עד כמה שזה נראה בלתי מציאותי או פרימיטיבי, זה הגורם המכריע בעתידנו. ממנהיגי העולם לא מצופה להוביל לשם. מבחינתם הם צריכים להחזיק את העולם ולהשיב אותו במהירות האפשר לתפקד כמנהגו הפרוע. השכל שלהם מכוון כך ולא מאפשר קואורדינציה עם מחשבת הטבע. מי שכן מסוגל לתפוס את הרעיון האינטגרלי הוא העם. והוא לא יעלה על בריקדות ויעמוד קוממיות על מתרסים. לא במהפכה הזאת. אלא זה יקרה דרך תפיסה שקטה, בעזרת הסתכלות פנימית.
כבר עכשיו אזרחי העולם מתחילים לשאול את עצמם, למה לא להסתפק במועט? מה יצא לנו מכל התכשיטים, מכוניות היוקרה, החופשות האקזוטיות, שכאשר מנסים להיזכר בהן אפילו את טעם הקוקטייל לא מסוגלים לזכור? וכל אלפי המטוסים שתמיד הסתובבו בשמיים, למה לעלות לשמיים בכלל?
השאלות האלו צריכות להעביר את האנושות בהדרגה לרובד חדש, דרכו היא תתחיל לחקור באיזה עולם פנימי היא קיימת, ולאן היא מסוגלת להתעלות. זה מה שאמור להיפתח עכשיו באדם – יציאה להרפתקה שהיא גבוהה יותר ורחוקה יותר מכל מה שנודע אי-פעם. אנחנו נמצאים בתקופה נפלאה בהתפתחות האנושית שלנו, תקופה שבה נתחיל להרגיש מה באמת הטבע מציע לאדם, ובמבט לאחור נראה שהנגיף הזה הוא ההצלה שלנו, הוא הכוכב שמתווה לנו את הדרך, הוא הכתר, הוא ה"קורונה".
