לא צריך להיות כלכלן דגול, גם לא בנקאי מתחיל, כדי לומר שהמצב הכלכלי לא משהו, בלשון המעטה. המשק הישראלי חווה טלטלה שלא נראתה כמותה: כל ישראלי רביעי מובטל, שיעור האבטלה הגיע ל-25% עם מיליון ישראלים מובטלים והגרף מטפס מיום ליום.
תוכנית החירום שהושקה כדי להיאבק במכה ה-11 כוללת מעל 80 מיליארד שקלים, חמישית מכלל תקציב המדינה: 20 מיליארד שקלים למערכת הבריאות, 21 מיליארד שקלים דמי אבטלה, מיליארד שקלים לסיוע לעסקים, 9 מיליארד שקלים לרשויות המקומיות, 500 שקלים לכל ילד, ועוד הטבות רבות.
אני לא משחק במספרים ואחוזים. אם אני מציץ מאחורי הפרגוד ומתבונן על חוקי הטבע ועל הדרך שהם פועלים עלינו, נראה שהמשבר שהביא עימו נגיף הקורונה הוא הראשון בשרשרת המשברים שבדרך. נכון לעכשיו, נותרו חסכונות לנגוס ולאכול מהם. אבל כמו שאומרים הכלכלנים, אם העסק לא יחזור לתפקד תוך חודש-חודשיים, התוכניות הללו יגרמו למדינה כולה לשקוע בבוץ כלכלי עמוק יותר. זאת כשאני מתעלם מהעובדה שייקח בין שנה לשנה וחצי לייצב את הזעזוע שעדיין בעיצומו.
וכאן ההחמצה. הציפייה שנחזור לחיים הקודמים, לסדרים הישנים והטובים, לגריפת רווחים ולניצול ההדדי שבו התפרנסנו זה מזה, היא ציפייה מדומה. תם העידן הישן. האנשים לא יהיו אותם אנשים, היחס שלנו לעולם יהיה אחר, העסקים לא ישובו לקדמותם, בטח לא עסקים כאלה שייצרו מותרות. צפוי לנו שינוי משמעותי וגדול בהרבה מהתחזיות הצרות. לכן הייתי ממליץ למקבלי ההחלטות למיניהם להמתין ולא לקבל החלטות פזיזות. בטח לא לפרק את האוצרות והחסכונות. ייקח זמן רב לחזור חלקית למסלול המוכר.
מה כן? עבודה במתכונת חירום לאומי. יצירת תוכנית שתספק לכל אדם את החיוני לקיומו. מעין סל מוצרים הכרחי שיספק לכל משפחה אוכל נפש בלבד – מים, מזון, חשמל, קורת גג. ומה עם משכנתאות וחובות? מקפיאים תשלומים. זמן חירום, נקודה. ואם צריך להיטיב, אז יש מקום לשקול ביטול חובות (את זה דווקא לא קראתי במקורות, אבל זו התרשמותי).
לא רק סל מוצרים חינמי ימתין על המפתן, אלא גם ערכת לימוד מקוונת, חבילת ערכים בסיסית שתרגיל את האדם איך לחיות בצורה הכרחית. תתווה קו חשיבה מאופק וצנוע, ולא בזבזני ומופרז. התוכנית הממשלתית המוצעת נקראת "תוכנית חירום", אבל לא הייתי מכנה אותה כך, אלא הייתי קורא לה "תוכנית איזון", שכן היא באה לאזן את המערכות, לספק את ההכרחי, לחנך את האדם להסתפק במועט, בהתאם לצורך שלו. במקביל באה תוכנית האיזון שאני מציע להאיר את העתיד באור חיובי ולספק שכל והיגיון לשינויים שנוצרו על רקע המשבר העולמי.
מצד אחד, תהליך השינוי וההפנמה וההסתגלות יהיו הדרגתיים, ומצד שני, הטבע יצבע במשיכת מכחול עבה את המציאות היומיומית. כך או אחרת, המגמה היא חיובית, ואפילו טוב שהשינוי הוא חד וחלק, ומחייב אותנו להתייצב מול המצב החדש ולהתמודד עימו. אולי יהיו תנודות ובמקום הקורונה יבוא נגיף אחר, אבל כבר עלינו על רכבת אקספרס שתעצור רק בתחנה הסופית. שם מצפה לנו עולם אחר. תרבות אחרת. קשר חדש בין הבריות, התנהגות מתחשבת בקרב הסובבים. גם בתא המשפחתי, גם במקום העבודה שיקבל צביון חדש, וגם בכללות החברה שתעטה על עצמה צורה חדשה.
השינוי מחויב המציאות יתרחש איתנו או בלעדינו, והחובה לצורת התקשרות חדשה כרוכה בבחירה אחת: או שאנחנו מעכלים מהר שכוחות חדשים פועלים ועל פניהם עלינו ליצור מערכות ומוסדות חדשים הבנויים על דאגה וערבות הדדית, כשם שהטבע ביסודו בנוי. או שאנחנו מקשים עורף כילדים עקשנים, מתרפקים על זיכרון העבר, מייבבים על הקישואים ועל האבטיחים שאכלנו, ודורשים בכוח לחזור לסדר הישן הקודם.
כל עוד בני האדם אינם משנים את יחסם הם לא יכולים לקבל החלטה נבונה לגבי עתידם. מכאן נובעת עמדתי. אני לא שש לקרוא את התוכנית הממשלתית, ללמוד אותה ולהתעמק בה, כי מה שנראה לאחדים כפגם, נראה לי כתיקון. אחד רואה בעיניו פרי חמוץ, ושני רואה את הפרי העסיסי שיבשיל בקרוב. לכן, כדאי להסתכל על התכלית וממנה לשאוב את התוכנית. סוף מעשה במחשבה תחילה. את הסוף אני לומד מכתבי המקובלים.
עמדה נוספת שאני ממליץ למקבלי ההחלטות לנקוט, ולכל אדם שעיניו בראשו, היא ראיית ניהול המשק הכולל כמו ניהול משק הבית. קופת המדינה אינה שונה מחשבון הבנק הפרטי. כשם שאדם בעת משבר לא רץ ומפזר שטרות לכל עבר, כך אין סיבה לחלק כספים ביד רחבה ואין תועלת לבזבז את האוצר הלאומי כאילו אין מחר. בטח לא להנשים עסקים וחברות שמחר, בעולם החדש, יגססו מאליו מחוסר רלוונטיות.
מה גם, שהמדינה בדרך לחלק כסף בשווי רב יותר מסל המצרכים הבסיסי. לכן, אולי זו השעה להפקעה ולהלאמה. לחתוך את השומן שמימנו לאורך השנים, ואת הבשר להשאיר לבעלים. אין עניין לעשוק, אלא את העודף, שעולה על מיליארדים, לחלק בצורה נכונה ושווה באופן יחסי. הזמנים משתנים ולכן כדאי להביט קדימה. אחרי הכול, שינוי כזה ישתלם לבסוף לכל השחקנים במגרש.
אם לא ניכנס לתהליך הזדהות עם הטבע, בחלוקה שווה וצודקת, בהכרח שלא יגונה ולא ישובח, אלא נמשיך לשמר את מצבנו הנוכחי, זה יעלה לנו ביוקר. גם הלחצים מצד איתני הטבע יגברו ויחייבו לשאול על העתיד ולהסכים עם השינויים. גם חובתנו בתקופת ההקפאה הזאת להכשיר את הלבבות ולצייר לעצמנו ציור של חברה עתידית שלאורה נלך ונתייצב. כמו מוריי, אני מצייר עולם הרבה יותר מסופק מחיי היומיום הרגילים, פחות ריצות וטיסות, פחות תוספות ומותרות. יותר יציבות חברתית ולא ריקוד מריונטות בידיהם של אנשי הון ובעלי אינטרס למיניהם.
ישראל של מחר לא תהיה קיבוץ אחד גדול. אלא חברה צנועה יותר מתוך הסכמה חברתית, מתוך ליכוד פנימי, מתוך חוסן לאומי. כרגע קשה להאמין שהישראלי הממוצע יהיה שלו ורגוע יותר. הטבע שלנו יישאר במהותו נועז וחצוף, אבל ההכרה שלנו את מטרת החיים, ההבנה שלנו את מהות החיים, תתעצם ותתחדד. נרגיש בני חורין מהאגו החמדני שלנו.
אל חשש, לא נשב בטלים. נעבוד שעות ספורות במהלך היום, נספק את חובתנו לחברה, וביתר השעות נלמד ונרחיב את אופקינו על העולם הגלובלי שאנחנו חלק אינטגרלי ממנו. שוב, זה לא יקרה מחר בבוקר, בטח לא מחרתיים. הרי מדובר בטבע האדם וייקח זמן רב עד שההרגל יהפוך טבע שני. אבל השינוי ההדרגתי הזה יוביל לקסמים שטרם ראינו: מחברה המבוססת על משק חופשי ועל תחרות ללא הגבלה שבה החזק דורס את החלשים, נלך לאיזו התכווצות שתוציא המון אוויר מהבועה עד שנסכים מתוך בחירה לחיים קיומיים.
באחד מרגעי השיא של החברה הישראלית, אדם עשיר יתבייש בעושרו. הוא יחוש בוז ועלבון מצד החברה, כי הוא בעצם חי על חשבון הזולת. קחו לדוגמה את הזקנים שמתים היום מקורונה כתוצאה מחוסר במכונות הנשמה. במצב מתוקן, די יהיה לנקוב בסכום של כמה מיליארדים שחסרים כדי להניע את העשירים לתרום ולהשקיע בבניית מכונות הנשמה, בבתי אבות, בתי חולים, בצוות רפואי ועוד. התשלום שלהם יהיה כבוד והערכה, וזה יחס ששווה הון תועפות. אני בטוח שהנשיא טראמפ יתחיל לפעול כך בקרוב מאוד.
הקורונה מאלצת אותנו להתבונן מזווית חדשה על מערכת הקשרים החברתיים בינינו. אין כאן שום שבירת פרדיגמה יזומה, אלא העלאת מודעות למצבנו. כולנו נמצאים במערכת הטבע האינטגרלי שמעביר אותנו מכיוונים ומצדדים שונים למצב התקשרות חדש. עלינו רק מוטל ללמוד מה הטבע רוצה מאיתנו ואיך אנחנו יכולים להשתלב בו בצורה יפה וטובה. הטבע שובר את היחסים הקודמים בינינו ואנחנו מרכיבים אותם מחדש, בצורה נכונה ומותאמת על כולם, מקטן ועד גדול. הטבע משתנה ואנחנו צריכים להשתנות בהתאם לו. לרקוד איתו טנגו.
הצעד הבא שלנו.
