בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים מישהו, יותר ממצבו המשפחתי, יותר מגילו, יותר מכמה כסף יש לו בבנק או איפה הוא גר, מעניינת אותנו שאלה אחת: מה אתה עושה בחיים? מיד כשהוא משיב לנו, מסתדרת לנו איזו תמונת מציאות מעודכנת לגבי האישיות שלו: אה, אם הוא איש שיווק הוא בטח ממולח וערמומי, אם היא שחקנית היא בטח כריזמטית וסוחפת, אם הוא בנקאי, הוא בטח אדם יציב, אם הוא רופא אז הוא בכלל כבר ליגה אחרת.
בקיצור, המקצוע יוצר לנו תדמית לגבי האדם שעומד מולנו, ולא נעים לומר, היא גם מהווה מדד לכמות הכבוד והערכה שנעניק לאותו אדם. עד כה הגדרנו את עצמנו ואת הסובבים אותנו תחילה על פי הסטטוס המקצועי שלהם, לאחר מכן הסטטוס המשפחתי, ולאחר מכן איזה רכב יש בבעלותו, כמה פעמים בשנה הוא טס לחו"ל ועוד.
ופתאום – הקורונה. ומאחורי המסכה כולם נראים די שווים. פגיעים. ולאף אחד כבר לא ממש אכפת במה אתה עובד. הקורונה באה והפשיטה אותנו מכל הסטטוסים החיצוניים האלה. בנשיפה ויראלית קטנה היא פסקה "טיים אאוט" על פני כדור הארץ. הכניסה את כולנו לבתים, השאירה אותנו בפיג'מה יום אחרי יום, וגרמה לנו לתהות מה אנחנו באמת שווים מעבר להגדרות החיצוניות שבהן אנחנו נהנים כל כך לנפנף לעיני כל?
למרות המאמצים הנואשים של מקבלי ההחלטות להחזיק את המסכה הקפיטליסטית על פרצופו של העולם, ולהמשיך להיאחז באימפריות שנופלות יום יום לנגד עינינו, עלינו להכיר בכך – העולם הישן כבר לא יחזור.
די להעמיק מעט במאמרים של מיטב חוקרי האקולוגיה, שהזהירו כבר לפני חצי עשור מווירוס מסתורי שעלול להופיע ולהכניס את העולם לאיום מתמשך, כדי להבין שעל פי התחזיות העתיד לא נראה הרבה יותר מבטיח. מעל למיליון וירוסים שלרפואה אין מושג כיצד להתמודד עימם כבר מרחפים באוויר העולם וממתינים להתגלות.
המצב החדש מוליד אבטלה בקצב מסחרר. אפשר לנסות לעצום עיניים ולהגיד "נו, יהיה בסדר", אבל עם כשני מיליארד מובטלים מסביב לעולם, נראה שהטבע מזמין אותנו לעלות למדרגה הבאה שלנו, להגדיר את עצמנו מחדש. לא על פי הגדרות תעסוקתיות, אלא על פי הגדרות גבוהות יותר, אנושיות יותר.
הקורונה באה להמחיש לכולנו מעל לכל ספק, שאנחנו חיים באנושות קטנה, צפופה ומחוברת. שבה כל אפצ'י של האחד, יכול להרוג אדם אחר. כלומר, יש לנו אחריות משותפת שממנה לא נוכל להימלט. ואם לא נבין זאת בווירוס הזה, נאלץ להבין זאת בווירוס הבא.
אחריות להיות יותר טובים זה לזה. מחוברים יותר. וכעת עם השינויים הצפוים בשוק העבודה, כניסת הרובוטיקה, דילול העסקים, ירידה בייצור ובצריכה, והפחתת כמות שעות העבודה, נראה שגם ההגדרות העצמיות שלנו עומדות להתשנות.
יותר לא נגדיר את עצמנו על פי עבודה, או מעמד שהגשנו על ידי מרפקנות ו"עריפת ראשים" בדרך לפסגה, אלא הדירוג הגבוה בסולם יינתן למי שדואג ליותר חיבור ורווחת בני האדם. מי הכי אוהב, מי הכי מתחשב, מי הכי תורם לאנושות אחת שלמה שמחוברת כמו משפחה בריאה. והחכמים שבינינו יתחילו להכין את עצמם נכון כבר מעכשיו ולא יחכו למכה הבאה.
